ילדים מתנדבים 2020 (6)

שנה חלפה מפרוץ המגפה והחינוך הבלתי-פורמלי בגבעת חיים איחוד, על המרכזונים והנעורים שהוא מפעיל, נדרש להתאים עצמו למציאות המשתנה ולתת מענה למגוון צרכים ותביעות. האם לפתוח? איך להתנהל כשההנחיות ברמה הלאומית מכתיבות את גבולות העשייה המקומיים? איך להשביע את רצון ההורים והצוותים – והכי חשוב, לעטוף את הילדים – וכל זאת תחת עינו הפקוחה מאוד של צחי"ק? על כל התזמורת הזו ניצחה לביאה ותחושה של חזרה לשגרה נראית כמו סיבה מצוינת לתפוס אותה לשיחה על "חינוך בימי קורונה".

שנה של מציאות משתנה בשל ובצל הקורונה. אפשר לצאת בסיכומים כלשהם?

"התקופה המעניינת הזו, האם הסתיימה? צריך קצת מרחק כדי לסכם ולהסיק מסקנות ואני בהחלט מתכננת דיון מעמיק. במהלך השנה זכינו לחשוב באופן יצירתי על דברים רבים. המציאות, שהתאפיינה בהרבה אי-ודאות, זימנה כל הזמן שינויים וצורך בהתאמות ולימדה אותנו רבות. במבט ראשון ופשוט ניתן לומר שחשיבות החינוך החברתי קיבלה מקום מובהק מאוד. זה היה הגוף היחידי שפעל, אמנם במגבלות רבות, אבל היה נוכח. חשוב לטפח אותו ולחזק אותו".

מה לימדה אותך הקורונה?

"מעבר למבט על מציאות שבירה, חשיבותה של קהילה, עוצמה של נוער ועוצמה של צוות מסור, נאמן ומקצועי וגם קשר טוב עם מנהלת הקהילה, אנחנו עדיין לא בשלב הסיכומים. החיים מחייבים אותנו לרוץ קדימה כל הזמן. אבל ראינו, שיש חשיבות למספרים הקטנים, לקבוצה הקטנה ושצריך לראות איך עושים את זה גם הלאה. מפגשים של 5-10 ילדים היו בעלי ערך לא-יתואר ובנינו אותם מתוך אילוץ בשל האיסור לכַנֵס מספר ילדים גדול.

זיהיתי את ההזדמנות וביקשתי מהצוותים שיעשו עבודה על החוזקות של הילדים ונוצר שיח אינטימי מעניין. בשכבה הבוגרת של כתות ז'-י"ב, אנחנו כבר מיישמים את זה ועברנו למפגשים שכבתיים.

צריך לחשוב על הנושא הזה באופן יצירתי, להציף את העניין גם לקהילה ולדבר גם על כח-אדם. היכולת לראות כל ילד ולהתייחס אליו כמו שראוי להתייחס, מתאפשרת יותר לעומק במספרים הקטנים.

נושא נוסף שלמדתי השנה קשור למרחב בחוץ: גם כאן, בשל המגבלות וההנחיות בקורונה, הבנו שיש צורך להכשיר ולטפח את החוץ, את מגרש הכדורסל ואת היציאה לגנים ולחורשות. צריך לבחון איך משלבים בפעילות החינוך את כל המרחב הציבורי – המתקנים, הספרייה, המגרשים.

עבודה בקבוצות קטנות יכולה, למשל, להיערך במרחב שבחוץ והאורווה, שתפקדה מצוין במהלך הקורונה, הייתה מרחב מעולה כזה. בעיניי, יש להגביר את חשיבות המוקדים הנוספים הללו ולהפוך את המרחב הציבורי למותאם יותר לצרכי החינוך.

והכי חשוב, זה עוצמה של צוות. יש לנו צוותים בבתים (מרכזונים) שהם מעוררי השראה. כולם התכנסו לעבודה ללא סייג, בכל פעם בתנאים משתנים, לעתים תחת ביקורת והם מתחת לאלונקה כשאני מודה בכל רגע לכל אחת ואחד. יפעת זילבר (פארן) שמהווה עוגן משמעותי לצוותים ועבורי, תומכת בצוותים החינוכיים הבוגרים ומדריכה אותם ובימי הקורונה ידעה להכיל רגשות מורכבים שעלו ולתת כיוונים ברורים.

יש לנו כאן צוות יוצא מן הכלל. אי אפשר בלי לדבר על הקשר עם שרון ואילת, שהיה והינו גם היום נוכח מאוד ומאפשר אוורור של רעיונות וחשיבה משותפת. נכון שאנטה ואני הגענו בכל בוקר עם איזה רעיון מהפכני חדש ולרוב זה לא התאפשר, אבל ניכר שיש עם מי לחשוב ולעבוד".

מה היו הדברים שבלטו מבחינת החינוך?

"בתקופה הראשונה של הקורונה ובסגר הראשון, בני הנוער החזיקו את כל צרכי הקהילה: חיטוי, כלבולית, משלוחים ואפילו עבודה בפרדס. זו הייתה הזדמנות לאפשר חיבור מחודש בין הילדים לקהילתם ולענפים. הילדים היו נכונים, באופן מובהק, לכל דבר ופשוט הוקסמתי מהם. נושא התנדבות איננו יומיומי ולרוב נוסעים לאיזו עמותה, עושים פעילות אחת ובזה תם העניין. הקורונה אפשרה להכניס בהצלחה גדולה את הנתינה ואת ההתגייסות-למען, כחלק מהשגרה.

נושא נוסף הוא מהות של קשר. איך בונים ושומרים על קשר. בעת שלא ניתן להיות במגע פיזי, האם נחוץ לשמור על קשר? אנחנו חשבנו שזה נחוץ ואמרנו שקשר הוא עמדה פנימית של 'אנחנו ביחד', לא משנה מה.

IMG_8315

בנינו אתר אינטרנט עם פעילויות, שלחנו ערכות לבתי המשפחות, צילמנו סרטים והצוות התגייס לזה במלוא המרץ. זו גם הייתה עמדה שלנו לשמור על הצוות: יש קורונה ואנחנו כאן ביחד ויש לזה גם מחירים. בהמשך ראינו שהרצון שלנו יוצר יותר עומס מתועלת והפסקנו עם זה. התחלנו בפורמט אחד של תשלומים, שעורר התנגדות רבה ולשמחתי הרבה, הנהלת הקהילה שחררה בהמשך את ההורים מכל חובת תשלום בעתות הסגר.

אני בהחלט זוכרת ומציינת גם שני דברים שהיו פחות מוצלחים. האחד נוגע לאיסורי הקורונה, סגירת בתי-הספר, ההנחיות של צוות הקורונה כאן בקיבוץ וכל זאת אל מול מה שהמערכת שלנו יכולה הייתה לתת. היו כאן מתח ושלל רצונות שלא יכולנו להיעתר להם.

אנטה ואני 'שברנו את הראש' עם חשיבה על מענים שלא קיבלו היתר וממול הייתה כאן הנהגת קורונה ששמרה על הקהילה ויצרה מוגנות ברורה. כל זה יצר מתח גדול מאוד לגבי מה אפשרי מבחינתנו ומה לא אפשרי.

בגיל הרך ובשכבות הצעירות יותר, היה ברור שידינו כבולות ופעלנו לפי המגבלות. כאן, היו גלים של מתח וביקורת, לא נורא, אנחנו הבנו את ההורים. בכל הקשור לשכבה הבוגרת, לעומת זאת, פעלנו באופן גמיש יותר אל מול המגבלות וההנחיות (וקיבלנו על הרוב  אישורים) כי היה ברור שיש פה נוער בסיכון ושבכלל, שכבת הגיל הזו חייבת החזקה משמעותית. התנהלות בתי-הספר הייתה, בעיניי, מחפירה. אני לא מוכנה לקבל כעובדה שילדים יושבים בבית ואין עבורם פתרון. מבחינתי, אין דבר כזה.

הדבר הנוסף שהיה מאתגר וקשה בתחילת התקופה קשור בהתנהלות עם ומול ההורים. ההורים נתקעו במציאות חסרת-פשר ומסובכת והלבבות של אנטה ושלי היו איתם. גם לעבוד, גם לטפל בכל הילדים וגם לשאת מורכבות של סגר ואי-יכולת להיעזר במשפחה. ידענו כמה זה מורכב וקשה, ידענו איזה צורך עז יש במענים, ידענו גם שאנחנו כפופות להנהגה והייתה תקופה מאתגרת מאוד.

השיעור שלה בעבורי היה של תקשורת מהודקת יותר עם ההורים והצפה פתוחה יותר של מה שניתן ולכן, באיזשהו שלב, החלטתי לעצור את הדברים כפי שהיו בתחילת הסגר הראשון. עם זאת, לא ויתרתי על מענה והקשבה כל הזמן. למשל, כאשר 'שכחו אותם בבית', מרכזון ילדי שכבות ה'-ו' נפתח בעבורם משעות הבוקר. מבחינתנו, זו אמירה שלילדים יש גב וגם להורים.

אני חוזרת לשאלה על מה שלמדתי בקורונה. אז יש משהו שאמנם למדתי עוד קודם, אבל אני מרגישה שהתחדד בתקופת הקורונה: למדתי לתקשר טוב יותר עם ההורים. למדתי להקשיב טוב-טוב למה שהורים אומרים לי, להיפגש איתם ולחשוב יחד איתם על הדברים".

איך מייצרים לילדים ולהורים את התחושה שיש להם גב?

"זה אחד הדברים שלמדתי ב'שפרירים': לדאוג שיהיה פער קטן מאוד בין הססמאות

לבין המעשים. למשל, ההתנהלות שלנו ביחס אל "בית הרותם", שהוא מרכזון שכבות ה'-ו'. זו קבוצה שמשרד החינוך החליט שאפשר לטרטר אותם ולהשאיר אותם בבית ואנחנו בנינו עבורם מענים מול כל רעיון ושינוי מצד בית-הספר. אם ילדי ה' לומדים מ-11:30 עד 15:00, אנחנו פוגשים אותם בבוקר לפני בית-הספר ואת שכבה ו', שלומדת בשעות אחרות, אחרי בית-הספר. אנחנו מתעקשים ולא מוותרים על המקום שלנו בחיים של הילדים וזה המקום שבו לא נשפטים, לא נבחנים ומכוונים הצלחות ושמחת חיים. לי ברור שלא מוותרים על המקום הזה.

ולפעמים גם פחות מצליחים: הילדים, בני הנוער, רצו 'זוּלוֹת'. עשינו מאמץ, ניסינו לייצר 'זולות' בתוך המערכת והיו התלבטויות, ויכוחים, אמרו לנו שיש סיכוי גדול לכשלון כשחשבנו שנכון לנו להתנסות ואם לא מוצלח, חשוב גם להודות בכשלון. בעיניי, גם זו למידה ואמירה. הילדים יודעים שאני קשובה אליהם ונוכחת איתם. המשרד שלי הוא מקום חיובי והדלת תמיד פתוחה".

- ימי קורונה ילדים מגויסים לנוי 2020 נובמבר

הגעת לחינוך הבלתי-פורמלי אחרי 'שפרירים'. מה היה לך חשוב, להביא לתפקיד?

"אני באה לתת לילדים חוויה אחרת ממה שבדרך כלל נותנים להם. אני מאמינה גדולה בדיאלוג, בחשיבה חיובית ולא אלימה, אני מעודדת יצירתיות ושיח ושואפת לתת מקום לדברים. אני מבקשת לתת לילדים הרגשה שמנסים לעשות פה משהו ביחד. התנהלות הנשענת על ערכים ברורים מאוד: כבוד האדם, מסירות, אחריות ונאמנות. זה תהליך שקורה באמצעות עשייה והשקעה יומיומית רבה ואמירה ברורה של קשר בין ערך למעשה., לדוגמה, כל החבר'ה של שכבת י"ב ממופים לשנת שירות, הישג לא מובן מאליו והוא נשען על אג'נדה שאומרת שחשוב לנו כבני אדם לתת, לתרום לאחר וכמובן חשוב שנכיר ונדע מי אנחנו ולשם כך, אנחנו מוכנים לתת שנה. אנחנו משקיעים בזה עבודה מורכבת, יפעת ואני והמדריכים, כולנו מלווים את הקבוצה עד שלכל אחד נמצא מקום. המסר: חשוב להכריז על רעיון ולבצע אותו".

מה את רואה במסגרת חזרת החינוך הבלתי-פורמלי לשגרה?

"קודם כל, הילדים: ההרגשה שלי היא שהילדים, ברובם, חזרו לשגרה מוחזקים לגמרי. יש פה קהילה חזקה והורים נהדרים ולמרות המציאות, הילדים שבו מהסגרים שמחים ובטוב. היחסים עם שרון, מנהלת הקהילה, מצוינים והוכיחו את עצמם במהלך התקופה ובמהלך החזרה לשגרה כשאנחנו נמצאים איתה בתקשורת פתוחה מאוד והיא פרטנרית להתייעצות. גם ההנהלה החינוכית עושה עבודה יוצאת מן הכלל. זה גוף שבמסגרתו אפשר להביא נושאים ולחשוב עליהם ורחוק מלהיות חותמת גומי.

לצד זאת, אני רואה שהזכרון שלנו קצר מאוד. אנשים שוכחים מהר, לא זוכרים ששום דבר לא מובן מאליו וכשפותחים מרכזון לשכבות ה'-ו' ועושים להם ארוחת בוקר ומלווים אותם בכל יום לבית-הספר, זה לא מובן מאליו ואנשים לא תמיד זוכרים את זה. אני חוזרת לאותו עניין: המקום של המערכת שלנו קריטי וחשוב לשמור עליו, לטפח אותו ולחזק אותו".

מה הלאה?

"לחזור לשגרה שלנו, שאמורה ליצור מענים איתנים לכל אחד. תנועת הנוער הייתה ב'הולד' מבחינה חיצונית. אנחנו כאן תפקדנו, אבל לא היו טיולים ומחנות וצריך לבחון את ההתנהלות שלנו בתנועה. דבר נוסף הוא חיזוק ההתנדבות דרך יצירת הזדמנויות, אפילו מלאכותיות, כדי לחבר את הילדים לקהילה. הדבר הכי חשוב במובנים רבים הוא תקשורת, תקשורת, תקשורת. להמשיך לטפח את התקשורת בכל המרחבים ובכל ההיבטים וכמובן, לגעת בנושאים מהותיים שלנו כחברה, אם אנחנו כאן, האם יש לנו איזו השפעה על מה שמתנהל סביבנו? ברור שכן ועל זה צריך לעבוד. כי העשייה הזו היא החשובה, היא בשפת הערכים שעליהם אנחנו בנויים".

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

42495896