הכל החל בשיחת טלפון שקיבלתי, בדיוק לפני חודשיים. בצד השני היה עילאי הנכד שלי שאמר לי: "סבא, אני רוצה ללכת איתך את שביל הגולן".

תשובתי המיידית הייתה "כן, בשמחה".

עמי מדיני

סיכמנו להיפגש בהקדם ולדבר על כך. בינתיים, לקראת הפגישה, ביקשתי מעילאי ללמוד קצת על השביל, אורכו ומספר הימים הנדרשים להליכה כזו כמו גם התנאים ללינה, אוכל ומים לאורך המסלול.

נפגשנו לאחר מספר ימים כדי לדבר ולסכם ומיד הבנו שאנו בראש אחד לגבי הזמן הרצוי לביצוע הטיול. החלטנו על שבעה ימי הליכה ללא שינה בשטח ובמקומה החלטנו להיעזר באפשרויות הרבות שיש לאורך המסלול.

למי שאינו מכיר – שביל הגולן מתחיל בחרמון ומסתיים בכפר תאופיק, מעל תל קציר. אורכו כ–140 קילומטרים והוא עובר על פני האתרים היפים של הגולן.

סיכמנו לעשות מספר טיולי הכנה אשר ידמו במקצת את המסלולים העתידיים אותם נעבור בגולן וכן לנסות ולבדוק אם מתאים לנו להיצמד האחד לשני למשך שבוע שלם.

יצאנו לשני טיולים בכרמל בדרגת קושי נמוכה ביחס לצפוי לנו ולטיול בגלבוע ברמת קושי גבוהה יותר. מצאנו את עצמנו דומים במחשבות ובציפיות ובעלי יכולת גופנית לעמוד בקשיים ובעיקר בעלי יכולת לשתף פעולה בקשיים הנפשיים, אם יהיו.

רק לאחר פגישה זו, חשבתי כי ייתכן ולקחתי על עצמי משימה קצת קשה לגילי: הליכה של 20 קילומטרים ביום, כאשר אני נושא תרמיל שאמור לשקול 10-12 קילוגרמים במשך שבוע ימים. בדיעבד, נודע לי שגם אצל עילאי עלו מחשבות דומות ורק הרצון וההסכמה של שנינו, הובילו אותנו ליציאה לדרך.

אני לא עומד לתאר את המבנה הגיאוגרפי של רמת הגולן או לתת שעור מולדת. אני רוצה לשתף בחוויה  של נכד וסבא וביופי ובקושי של מסע משותף הנמשך שבעה ימים.

המאמץ הפיזי פותח חוויה של דיבור האחד עם השני ומנגד, יוצר גם הסתגרות והתמודדות שקטה עם הקושי. כל זה הוביל לפתיחות ולשיתוף בינינו, גם בנושאים שאינם קשורים כלל לחוויות הטיול.

עמי

הגענו לרמת הגולן בתקופה בה מזג-האוויר מצוי בין גשמים לחמסין והפריחה בשיאה, כפי שלא הייתה כבר שנים רבות. זאת סיפרו לנו תושבי הגולן איתם נפגשנו.

החרמון הלבן המשקיף מלמעלה, פריחות העצים, הפרחים והאחו הירוק, גורמים ללב להתרחב ולנפש להתפעם. קפה משותף בצילו של עץ מלבלב, או איזו עלייה קשה עם התרמיל המעיק על הגב, גורמים להתפתחות קשר שקשה למצוא בדרך אחרת.

לבקשת עילאי סיפרתי לו על קרבות מלחמת יום הכיפורים בהם השתתפתי באזורים בהם עברנו, קרבות עליהם כמעט ולא דיברתי קודם לכן. סיפרתי על עצמי ועל חיי טרום הולדתו ומנגד, הוא שיתף אותי במחשבות על עתידו הקרוב והרחוק יותר.

כך, חלף לו שבוע והנה אנו ניצבים בתאופיק מתחת השלט "סוף מסלול". אנחנו תוהים "כבר נגמר?" קצת עייפים בגוף אבל עם גב זקוף, למרות התרמיל הכבד וראש מורם ומחשבה ובעיקר שמחה בלב.

מדיני

ללא המסע הזה, לא היינו מגיעים להכיר האחד את השני או כפי שאמר לי עילאי: "לא הכרתי אותך עד היום". עילאי זכה במתנת שחרור מהצבא לה הוא ייחל ואני זכיתי במתנה לגבורות.

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

42495896