תרבות הדיור

השיש רחב, המטבח מעוצב

הספות, הארונות, נוח כאן עכשיו. 

אומנות על הקירות, פרקט על הריצפה 

נו, מה עוד את רוצה? 

יש דיור ויש תרבות אבל חסר לי קצת אוויר 

וכן, אני יודעת שלכל זה יש מחיר

מטבעות געגועים למגע של אדמה

למדרכות צרות, לרוח יבשה

לגבעות כורכר עם סירה קוצנית

וריח קורנית

השיר שכתבה מיכל מורג מספר אולי את כל הסיפור של הבית שלה ושל יואב. את המתח המגולם במשרעת שבין פשוט ליפה, בין פנים וחוץ, בין פונקציונליות לבנאליות וגם מתקשר עם כותרת הכתבה הזו שאותה ניסח יואב ומיד היה ברור שזו תהיה כותרת.

במהלך כל הערב הנעים בביתם, מתנהלת שיחה ערה על ההיבטים השונים של המושג "בית", החל מזה הפרטי וכלה בזה הקיבוצי ובעיקר על האסתטיקה שלו. כן, אי אפשר להימלט מזה – מהרגע בו נכנסים אפשר לראות אבל בעיקר לחוש את האסתטיקה העוטפת כל.

"כמובן שחשבנו על עיצוב כשבנינו", אומרת מיכל. "יואב הרי גדל בבית של חנוש ובזמן שבנינו את הבית הוא ידע מה הוא רוצה אם כי לא תמיד היה לו כח להתעסק ואני זו שהוצאתי אל הפועל". רצפת הסלון מהווה דוגמה מצויינת למתח שבין יעיל ליפה. "רצינו לוק של אבן, משהו פשוט", הם מספרים. "אבל קשה היה למצוא משהו שיהיה בדיוק כמו שהתכוונו וגם כשמצאנו – קשה לנקות אותה. וזה הסיפור של הבית, לתת ביטוי לחומרים טבעיים ולהרגשה של פשטות, אבל לא תמיד זה קורה בקלות".

על הקירות רישומים וציורים המציגים אזורים ומקומות בקבוץ ובסביבתו, רובם פרי מכחולם של תושבי גבעת חיים איחוד בהווה ובעבר. אפשר למצוא שם את גרי בר שלום, אילן אסטליין, אלעד שפע, תרצה אייזנברג וגם רישומים של יואב.

בכל כמה מטרים יש משהו שלוכד את העין. פסל ברוש תמיר ויפהפה ממתכת נעוץ בגוש עץ ליד דלת הכניסה. יואב מספר שמדובר בסכין שמצא בעת ניווט בדרום שהפך לברוש לאחר שיוף מדויק. בקומה למעלה, עליה נספר בהמשך, אפשר למצוא שולחן מרשים שהיה פעם תושבת מאסיבית של מקדחה, פרי עמלו של נחום ידיד.

אנחנו יושבים בסלון על ספת וינטג' שמשדרת נון-שלאנט נינוח מהסבנטיז וכשיואב מספר שהיא היוותה חריגה רצינית מהתקציב, אנו נוכחים שוב כמה קשה לעשות דברים פשוטים. גם הנברשת הקלועה שמעליה, נראית כאילו כיכבה בעבר בסרט מסוגת בלאקספלוייטיישן (סוגת סרטים משנות השבעים שעסקה באתגרים האורבניים של השחורים בארה"ב).

על השולחן מונח בקבוק ויסקי. ככל שהשיחה מתפתחת, המפלס שלו יורד ולעומתו מזדקפת בשלב מסויים בעלת הבית. "רגע. איך אני מוצאת את עצמי פתאום בתור הזאתי שעל הבית שלה עושים כתבה? כשאני קוראת כתבות מהסוג הזה אני אף פעם לא חושבת על עצמי בתור מי שתשתתף בהן".

כדי להרגיע אותה אנחנו מתחילים לסייר בבית. באחד הקירות משובצת מוזאיקה. "זה רעיון של חנוש", הם אומרים ועל השאלה האם יש לאמא של יואב יד ורגל בעיצוב של חלקים נוספים בבית, הם עונים בשלילה.

אנחנו דווקא חשים בה מרחפת בין החללים.

הם מספרים שהבית שלהם הוא דינמי ובהתאם לכך הם גם הסתייעו במעצבת של חללים דינמיים. מה זאת אומרת?

"העקרון המנחה הוא לפנות חללים ולהתאים אותם למצב העכשווי", אומרת מיכל. "ביטלנו חדר למטה וגם חדר במפלס העליון על-מנת ליצור חללים שאחד מהם הוא כרגע פינת יצירה של הילדים", אנחנו עומדים שם ואפשר להתרשם מהפונקציונליות ומתחושת המרחב. "ככל שהילדים גדלים, יש צורך בהשתנות בתוך הבית וכך החללים משנים יעוד בהתאם למצב המשפחתי".

נעים לשבת גם בחדר השינה שלהם במפלס העליון. מה זה נעים? עוטפת אותך תחושת צימר, מעין הרגשה שאפשר להיכנס לכאן לסופשבוע ולצאת רק ביום ראשון.

החדר מורכב משני חדרים שהמחיצה ביניהם הוסרה – מישהו אמר דינמיות? וגם בו האסתטיקה השקטה זועקת מכל פינה, אפילו מהפינות המבולגנות. יש כאן ציורים של פינות בקבוץ, את השולחן היפהפה שעשה נחום ידיד ואפילו מטבחון קטן.

אחרי כמעט שעתיים שחלפו ביעף, ניר (8) ודפנה (5) שקועים בשינה עמוקה ואל הבית נכנסת איילה (10) שחוזרת מערב בנות. כן, הגיעה גם השעה שלנו ללכת לישון.

לא הצלחנו לסגור את השיחה המעניינת, לא הצלחנו לקשור את כל הקצוות שבין היפה והיעיל ולא בטוח שמיכל כבר יודעת מה עוד היא רוצה, כפי שכתבה בשיר. אבל כמו שאתם רואים בתמונות – גם כשקשה לעשות דברים פשוטים, התוצאה נהדרת.