שיחת הטלפון שהגיעה אלי בקיץ 1973 אל המעוז בתעלת סואץ, בו שירתי כחייל בסדיר, הייתה גורלית מבחינתי. מעבר לקו הודיע לי המ"פ החדש ששירותי במעוזי התעלה מסתיים ועלי לעלות לגדוד ברפידים, שם שכנה מפקדת הכוחות המשוריינים בסיני.

שירתי במעוזים כמעט שנתיים כאלחוטן מעוז, תפקיד שנועד להציב איש קבוע ומקצועי בחמ"ל המעוז, שמשמש יד ימינו של המפקד המקומי, ובהאזנה לרשתות הקשר בגזרה הפעילות. צברתי ניסיון רב שעזר להדריך את הכוחות המתחלפים בכל המטלות בגזרה.

השירות היה נוח מאוד למרות המרחק הרב מהבית (כ-8 שעות נסיעה), הגזרה הייתה שקטה, נוף התעלה השקטה והכחולה ונווה המדבר שבצד המצרי עטור הדקלים השרו רוגע. החיילים המצריים נצפו בבירור גם ללא משקפת. היה גם זמן ללמוד ולקרוא, אך כחייל יחיד במקצוע הזה, העבודה הייתה מסביב לשעון.

ניסיתי להתקומם בשיחה לשמע הבשורה הזאת. הימים היו ימי גורודיש הראשונים בפיקוד דרום, ולהמיר את החופש היחסי של חייל במוצב רחוק ולעבור לבסיס שריון קפדני עם רס"רים ומסדרים, כאשר מאחורי פז"מ של שנתיים, נשמע כמו גזרה רעה…

המ"פ היה נחוש והודיע שביום א' יגיע מחליף, וביקש שאעלה אליו לראיון תוך שבוע.

כשהגעתי לרפידים, בסיס האם במרכז סיני לראיון, בישר לי המ"פ שעלי לחתום על נגמ"ש פיקוד על ציודו הקרבי, וכמובן ציוד שטח וציוד הקשר, ובכך להפוך לאיש צוות בחפ"ק האלוף ומפקד האוגדה אלברט מנדלר. הסברתי לו שהגזרה הדרומית בתעלה מאבדת חייל עם ניסיון רב, ניסיתי להסביר שהחפיפה למחליף לא תספיק ובכלל, מדובר בנזק לצה"ל…

הסיכום היה שאשהה לסירוגין במפקדה ברפידים בצוותו של האלוף, וגם כמחליף במעוזים בגזרה הדרומית שבין האגם המר הגדול ועד מעוז המזח בקצה הדרומי של התעלה.

הימים היו מתוחים מאוד. הצבא המצרי נצפה כשהוא זורם בשיירות ליליות אל התעלה, באורות מלאים, אך למרות הכל השגרה היתה רגילה ולא התקבלה כל פקודה לשינוי. בחודש ספטמבר הגעתי אל מעוז המזח. למקום הגיע כוח נחלאי חדש להחליף את הקיים. מפקד המעוז היה שלמה ארדינסט וסגנו היה קצין מילואים מקבוצת גבע, פירסטנברג. שהיתי במזח שבוע ימים.

השלווה נמשכה למרות הכל, כשלפתע, הופיע במעוז מפקד חטיבת השריון 14, שפיקד על גזרת התעלה המרכזית והדרומית, מבסיסו – טסה, הוא פקד לאסוף מיד את כל החיילים לחדר האוכל המאולתר שהיה בעצם סוכה ולהותיר חיילים רק בעמדות. השיחה הייתה קצרה ודרמטית – אל"מ אמנון רשף, קצין קשוח וענק ממדים פתח בהצהרה מצמררת שלא הותירה מקום לספק: "רעידת אדמה ענקית צפויה להתרחש כאן בקרוב, השקט מסביב הוא שקרי, מלחמה בפתח!" המילים הרעידו את לבבות החיילים.

בתום השבוע התייצבתי במפקדת האוגדה. המקום היה כמרקחה ובאווירת מלחמה, רכבים רבים נסעו אנה ואנה, חיילים הסתובבו עם נשק צמוד, חגי תשרי בפתח, ואנו בכוננות עליונה במתח רב. נגשתי אל נגמ"ש הפיקוד שבאחריותי ופגשתי את חברי שמוליק וייס ז"ל. שמוליק ואני חלקנו בינינו אחריות לשני נגמ"שי הפיקוד השייכים לחפ"ק האלוף. קיבלנו רשימת ציוד ענקית לזיווד, היה בינינו תיאום מצוין ועד מהרה הפכנו לחברים קרובים. ביצענו אין ספור בדיקות קשר בכל המכשירים, האנטנות והכובעים.

היה ברור שמשהו עומד לקרות.

בבוקרו של יום כיפור הלכנו לבית הכנסת שהיה די קרוב למאהל המגורים. וכך באמצע התפילה, בזמן בו הייתה אמורה להיאמר הדרשה המסורתית של יום הכיפורים, הופיע הרב צמל, רב גייסות השריון, ובמקום לשאת דרשה בישר לנו שהערב, מוצאי יום כיפור, תפרוץ מלחמה… והיא תפרוץ ב-18:00 בדיוק! זמן בו השמש ממערב תסנוור את כוחותינו! "נתבקשתי להודיע", הוסיף, "שכל מי שאמור לנוע מערבה אל גזרת התעלה, יצא מיד!"

יצאנו מיד. רצנו למאהל לקחת את הציוד האישי והנשקים. "חייבים לאכול משהו" אמרתי לשמוליק, "נפסיק את הצום". "אני ממשיך לצום" אמר שמוליק, "יש זמן…". נתתי ביס לתפוח ירוק וחמוץ, התפוח החמוץ ביותר שטעמתי מימיי… רצנו אל הנגמ"שים, שם, הודיעו לנו שבשעה 14:00 יתקיים מסדר יציאה עם האלוף! לא פחות ולא יותר! הידיעה שהאלוף בעצמו יגיע למסדר גרמה ליראה גדולה.

ביצענו בדיקות קשר נוספות, חיצוני ופנימי, הנהגים בדקו את ההתנעה וכמה דקות לפני השעה 14:00 נעמדנו בדום מתוח מול כבש הנגמ"שים הפתוחים, ואז הגיע ג'יפ, האלוף אלברט מנדלר ירד ממנו, יישר את מדיו ופתאום… מטוסים צוללים לעברנו ולעבר מסלולי בסיס חיל האוויר ברפידים ומפציצים את המסלולים, נוסקים, ושוב מבצעים סיבוב ויורדים על המבנים של הבסיס עצמו. הפיצוצים היו אדירים! אני מביט אל האלוף והוא מחייך, חיוך מר וכואב… איש לא פילל שתוך שבוע ימים הוא ייפול חלל כמפקד הבכיר ביותר שנפל במערכה הזאת, מפגיעת טיל בנגמש הפיקוד, ממש לידינו, ויחד עמו, הרל"ש איתן סגל, חברי שמוליק וייס, והעיתונאי מקול ישראל רפי אונגר זיכרונם לברכה.

המטוסים המצריים מדגם סוחויי ומיג 21 טסו בגובה נמוך ביותר, סמלי בצבא המצרי על הכנפיים לא הותירו ספק, הם ימשיכו להפציץ את הבסיסים מסביב בשעות הבאות. המבוכה הייתה גדולה, גדלנו על חיל אוויר בלתי מנוצח, וקשה לתאר את התחושה הקשה של צד מותקף, עלבון וחוסר אונים.

בעוד הלם הפיצוצים ורעש המטוסים מחריד את השקט של יום הכיפורים בתוך ענני עשן, רץ אלי קצין וצורח: "טוסו מכאן מהר… הם יצללו עלינו, הנגמשים בולטים בגלל אנטנות הרבות שעל הכלים…".

ברשת הקשר הודיעו לנו להגיע לקרבת בית-חולים שדה בשטח. נעצרנו וחיכינו להוראות. הערב ירד וקור מדברי הפתיע. ההתקפה האווירית המצרית נמשכה. הכרתי את תדרי הקשר של מעוזי התעלה וייצבתי את אחד המכשירים בתדר הגזרה. הקולות המוכרים ששמענו ימשיכו להדהד באוזניי עוד שנים ארוכות: "עולים עלינו… מבקשים עזרה… שורפים אותנו עם להביורים…" ואני מאזין בתחושת אין-אונים וייסורי מצפון גדולים. הפיצוצים החזקים מסביבנו רק הוסיפו לתחושות הקשות והרעות.

במעוזים בהם שירתי ערב המלחמה, נמצאו בעת ההתקפה חברים קרובים. עם כמה מהם חלקנו והחלפנו חופשות, חוויות וידע מקצועי. רובם נפלו בשבי וישובו הביתה פצועים וכואבים, והיו שנפלו חללים בשעות והימים הראשונים של המלחמה.

בשיחות הקשר קיבלנו הודעה מוצפנת על מציאת קומנדו מצרי. שמוליק ז"ל חזר בריצה מגדר בית החולים "אני שומע מבפנים נקישות רבות של מסמרים על עץ… ארונות!" דיווח.

המשכנו להתקדם מערבה כדי לאסוף קצין ולרדת דרומה למעבר המתלה בקרבת תעלת סואץ. בבוקר הבא הגענו לשם, אל החמ"ל הקדמי, שהיה מוצב מוגן לפיקוד ושליטה שנבנה על תל גבוה מעל לגזרה, האלוף וקציניו פיקדו מתוך הח"מל. שמוליק נקרא להיות אלחוטן לידם, אנו מיקמנו את הנגמ"שים בקרבת מקום, מוכנים לתנועה, הבלגן היה עצום! רעש קולות מכשירי קשר, קולות המצוקה מן המעוזים הנכבשים, שמועות על חברים נהרגים או נופלים בשבי, וקולות של קרבות שריון בשריון בקרבתנו. גם שרי הממשלה הגיעו למקום, פתאום אני מבחין ביגאל אלון וגלילי לבושים בדגמ"ח צבאי, ופניהם אומרים הכול!

חלפו כמה ימים קשים של אי וודאות, אולם מתוך רשתות הקשר התבררה תמונה קשה ביותר. מדי יום יצאנו לתצפיות בשדה הקרב, חטפנו הפגזות ושבנו. הידיעות על חי"ר מצרי מצויד בטילי כתף שהכריעו את הכף בימים הראשונים ללחימה גרמו לכך שגם אנו צוידנו ואומנו להפעיל טילים אישיים מסוג לאו. תורגלנו קצרות, כל אחד ירה טיל וקיבל 5 יחידות לעצמו.

ב-13 באוקטובר 1973, נודע לנו שהמצרים מתכננים מתקפה מדרום. יצאנו לשטח עם האלוף, צוותנו בשני נגמ"שי הפיקוד, שמוליק והאלוף אלברט מנדלר היו בנגמ"ש אחד עם קצינים נוספים, ואנו בנגמ"ש הפיקוד השני נעים אל תוך הדיונות בגזרה הדרומית של תעלת סואץ בעקבותיהם. לפתע נעצרנו, דממה, לא שומעים מאום. קצין הופיע בריצה בהולה ופקד עלינו לשוב לחמ"ל במתלה:" חיזרו מיד!" הוא זעק "נגמ"ש האלוף חטף טיל יש פצועים. סעו אל ה"חמל במתלה אנחנו מטווחים".

בחזור, על התל, במתלה קבלנו את הבשורה הקשה: "האלוף נהרג! הרל"ש נהרג, גם העיתונאי ושמוליק וייס נפל עמם!"

ובאותן שעות ממש, ברקע, אני שומע במכשירי הקשר את מעוז המזח, הקולות מוכרים, הלוחמים נהלו מול כוחות מצריים גדולים קרב הגנה עיקש. יש הרוגים ופצועים, המפקד שלמה ארדינסט נושא ונותן עם קציני האוגדה על תנאי הכניעה בתיווך הצלב האדום. מבוכה גדולה מצד הפיקוד ועצות סותרות. כל הגזרה מאזינה למהלך הקשה הזה. עוד באותו הערב הופיע ומונה אלוף חדש, האלוף קלמן מגן ז"ל (שנפטר בקרונו מדום לב לדאבוננו במהלך הנסיגה בסיני, מחליפו יהיה יקותיאל אדם ז"ל). הימים הבאים נשאו עימם תקווה חדשה. לראשונה שמענו על כוונות לצליחת התעלה.

ב-18 באוקטובר קבלנו פקודה לנוע לכיוון הגשר אותו הציבו לוחמי ההנדסה הקרבית על מימי התעלה. אחרי תלאות רבות הגענו לצירים עכביש וטרטור. פקק תנועה עצום לאורך קילומטרים רבים, של אוטובוסים ומשאיות ורכבי צבא בדרכם לחציית תעלת סואץ הכביד על התנועה בצירים הללו. הפגזה איומה קידמה את פנינו בקצב של פגז מדי חצי דקה. המהומה במקום הייתה גדולה, מאות חיילים רצים מצדו האחד של הכביש אל החולות החשופים בצידו האחר, היו נפגעים.

מטחי קטיושות ליוו את ההכנות לצליחה. בחצות הגענו אל הגשר, שוטר צבאי ביקש שנמתין, מיד יגיע תורכם, קבע! נענו לכיוון הגשר, בכל פעם חצה רכב אחד, הנגמ"ש שלנו ירד בזווית חדה לכיוון המים כשאנו אוחזים איש בידי רעהו. ההפגזה נמשכה כל הזמן, ללא הרף.

רוחבה של תעלת סואץ כ-200 מטר. הגשר היה מורכב מדוברות מחוברות, שרשראות הנגמ"ש נקשו בחוזקה על רצפת העץ כמו על פיגום, ויצרו אוושת גלים בצדדים. בצד המצרי דלקו חורשות העצים והדקלים, המחזה דמה לסרט מימי וייטנאם… סוריאליסטי… ירח של חג שמחה תורה תלוי מעלינו. העלייה לצד המצרי של התעלה לוותה בריחות רעים, ריחות המלחמה.

היעד שלנו היה צומת "צח" (השם לא הרגיע במיוחד…) ובעודנו נעים קדימה, אנו מזהים עם שחר בשמיים מטוס מצרי מדגם סוחויי המגיח בתנועת איגוף, והנה הוא צולל לעברנו. האנטנות הרבות משכו את תשומת לב הטייס. אנו מצליחים לראות בבירור את דמות הטייס בתוך תא הטייס, הוא מביט לעברנו מגובה נמוך, זהו מוות ודאי… הנה הוא משחרר טיל אדום ומפספס אותנו! ממש נס!

ב-23 באוקטובר בערב, תוך מרוץ להספיק את כיתור הארמיה השלישית, הגענו לכביש קהיר-סואץ, כוח טנקים ונגמ"שים מאוגדתנו 252, עמד להסתער לכיוון מפרץ סואץ ולהשיג את ההישג הגדול של המלחמה טרם הפסקת האש. ההמתנה הייתה מורטת עצבים. אש רוחבית שטוחת מסלול נורתה לעברנו, ואז בחשיכה ניתנה הפקודה לירי ולהסתער על הכביש דרומה. ההסתערות הפכה לדהרה שלא ניתן לעצור. בצדי כביש קהיר-סואץ דרומה, בתוך תעלות, ארבו לנו חיילים מצריים, זה היה קרב ממרחק של מטר או שניים, כשאנו רכובים והם בצדדים. ליל מלחמה פרוע שהותיר היטב את רישומו, לכל החיים.

בבוקר שלמחרת הוכרזה הפסקת האש. התאריך : 24.10.73.

היינו בכוחות הראשונים שהגיע לנמל עדאבייה,ב דרומה של העיר סואץ, בצד המצרי, "הארמיה השלישית כותרה" – כך התבשרנו. בשעות אחר-הצהריים התמקמנו בבסיס טילים מצרי שנכבש, ואחרי מתיחת רשת הסוואה, נפלתי תשוש אל תוך הנגמ"ש ונרדמתי מלוכלך ומפויח… לפתע, מישהו נקש על גבי, "קום, קום, הגיעו חבילות מהארץ של הוועד למען החייל!" …

כשהתייאש, השאיר לידי את חבילה והלך לו.

כשהתעוררתי, פתחתי את הקרטון ובין הממתקים מצאתי מכתב קטן ובו נכתב (בערך כך): "אני נערה בת 15, מקווה שתהנה מהחבילה, בברכה – טובה".

כעבור ארבע שנים בשנת 1977, נישאנו.