ה' אמרה להעלות כתבות באתר של העלון, כי זה נראה לה "כלי חשוב לקהילה בימים אלו".

כאשר ה' אומרת, אני (בדרך כלל) עושה. אז הנה – פרק ראשון ביומן "קהילה במגיפה".

קמתי מאוחר היום, אתמול הייתי בעבודה עד שתיים בלילה, כתבתי מיילים לכולם מה לעשות כשאני לא נמצא וכתבתי לאיש חשוב מאוד מילות קורונה שיגיד היום או מחר. מילים כמו אחריות, סטנדרטים וערכים. אבל הבוקר כשהגעתי בשעה עשר ועשרים לכלבולית, המדפים כבר היו בסטנדרטים ריקים.

תניה עומדת בידיים פרושות לצדדים כאשר מאחרים אחרים זורקים לעברה סוגיות כגון "יש עוד עגבניות שרי?" או "יגיעו עוד פיתות?". אתמול ניסו לשכנע את כולם שלא להתנפל, אבל סביר להניח שזו המגיפה הראשונה בה רובנו נתקלים, אז לא משאירים שקית פיתות יתומה על המדף.

אוסף מה שנשאר (תרסיס שמן קנולה ומין לחם כזה) וחוזר. בבית רעייה מותשת ושלישייה חדורת מרץ, עד השעה הזו הספיקו הדבקות, צבעי מים על הדשא, בלוני סבון ובין לבין את הבילוי האהוב מכל – ללכת מכות. ואלו רק השעות הראשונות של היום הראשון ממה שמסתמן כחופש ללא גבולות.

רעייתי טובה אלי ומסכימה שאצא לרוץ. אני עולה במהירות על בגדי ספורט ויוצא בריצה משחררת אל עבר הפרדס. בדרך אבות גוררים ילדים מהכא להתם ועל הכל שורר שקט מוזר כזה, מגיפה ראשונה בקהילה, כבר אמרנו. עוד לא יודעים מה ואיך.

בפרדס שמש ואוויר וריח של אביב. חוץ מדני הרמן אחד שאני חולף על פניו ומזכיר לו שהוא צריך לכתוב לעלון, לא רואים אף אחד. אפשר להרהר במצב החדש, שבעיקר מזמן אי-ידיעה משולבת עם פחדים, עטופה בהמלצות של מומחים אמיתיים ומומחים בעיני עצמם, צלחת פטרי מצויינת לצמיחת התנהגויות מקוריות.

ממשיך לרוץ. בדרך, בשדה דרומית למשק בית-הספר, תמונה מ-1970: מייסי פרגוסון אדום וזקן רתום למקצרת מספוא ועגלה עמוסה מספוא רענן שנקצר זה עתה. דמות בודדת (יפתח?) על העגלה. הכי רחוק שאפשר מהמגיפה, פיזית ומנטלית.

נזכר בדברים לעשות לעלון הבא:

1- יניב אופיר, ראש צח"י החדש-ישן. הוא לא מקלל הרבה בפייסבוק המקומי ולכן פחות מוכר. מהבוקר כבר כמה תהו לגבי זהותו. להנגיש אותו, מה שנקרא.

2 – כמה הבריזו מראיונות בגלל המגיפה, בטענה לבידוד מהעולם. למצוא תחליפים.

3 – לקנות פיתות, אה זה לא לעלון.

זהו, עוד כמה דקות בבית, חזרה אל המציאות. עוד מעט יתחילו מכות ויערבו קוטג'.

על הספה.

יומן מגיפה. יתכן ויהיה פרק נוסף.