מחשבות בעקבות המפגש שהיה במועדון בתאריך 08.01.2017 בנושא ביטול השיוך

עגלונות - אלי יואכימסטל

בני דורי בוודאי זוכרים את אפורה ואלי יואכמסטל, שהיו אחד הסמלים של הקיבוץ של פעם ושעם השנים נעלמו מהנוף של קיבוצנו.

זכורים לי היטב סמלים נוספים שמעלים בי געגוע ופרץ של נוסטלגיה, הסנדלריה, בריכת השחייה עם האי, המגלשה והמקפצות וענפי המשק והשירות, בנין, זיגיה, מוסך, שרברביה ונגריה וכמובן "משק הילדים".

והיו גם סמלים שזכורים לי כחוויה פחות נעימה, הלינה המשותפת, המדידות, עישוב בגן הירק, עמידה בתור עד "שממלאים שולחן" בחדר האוכל בליל שישי וגם הגללים שהשאירה אפורה בעת צעידתה המתונה בשבילי הקיבוץ (טרם היו כבישים).

בני דורי, פלוס מינוס, אלו שזוכרים את הנ"ל, עברו מהפך גדול ומשמעותי בחייהם. עבורי היה המהפך נקודת מפנה שלצד קשיי הסתגלות לא פשוטים, ברור היה לי שזה צעד בלתי הפיך וחלק מהשינויים שמתרחשים בחברה הישראלית ובתנועה הקיבוצית בפרט.

לפני כ-15 שנים הגיע לקיבוצנו, כמו להרבה קיבוצים אחרים, עידן ההפרטה. ההחלטה התקבלה בקלפי ברוב גדול ביותר. אחרי שהוחלט אישרנו במשך השנים מספר תקנונים ושינויים נוספים כגון שיוך נכסים, פנסיה, שיוך הדיור, ערבות הדדית ועוד. בחוויה שלי כמי שהיה מעורב, חבר מועצה והנהלה, יו"ר קלפי שתי קדנציות בדימוס, המהלכים התנהלו תוך שיתוף הציבור ותהליך הצבעות דמוקרטי בקלפי לפי החלטות רשם האגודה ותקנוני הקיבוץ. יש שטוענים שנעשו שגיאות וקיימים עיוותים ויתכן שישנם נושאים שבהסתכלות לאחור היינו אולי צריכים לקבל החלטות שונות.

קבוצת האנשים שמציעה היום לקחת צעד אחד ענק לאחור ולערער על החלטות אלו, לא היו בין אלה שקיבלו את ההחלטות וגם לא חוו את תקופת ההסתגלות שבאה אחריהן. אינני מעלה בדעתי חזרה לאחור ומעבר למצב שמשפחתי תמצא את עצמה ללא בית ששייך לנו ושנוכל לממש אותו כפי שנמצא לנכון תחת מגבלות הקהילה בה אנו חיים. גם האמירה שאם ניקח את הצעד שהקבוצה מציעה, לא נדרש לשלם את הסכומים שדורש המנהל, לא מתקבלת על דעתי. בעידן בו אנחנו חיים אין ארוחות חינם כפי שהיטיב לתאר זאת אורי מרמת הכובש – לכל צעד יש מחיר והמחיר הוא משמעותי ביותר.
אני חושב שהשנים האחרונות מוכיחות שאפשר לקיים חיי קהילה טובים תוססים פעילים גם אם זה כבר לא "הקיבוץ של פעם". השינוי הדמוגרפי המדהים שקיבוצנו עבר עם עשרות משפחות צעירות שמשתלבות יפה בחיי הקהילה וילדים רבים מתרוצצים על המדרכות והדשאים, מערכת חינוך איכותית, פעילות תרבותית ענפה וחיי קהילה תוך עזרה הדדית, רשת בטחון ומוסדות רווחה וסיעוד. גם מרכז השירותים והמרפאה האזורית הם חלק מההתפתחות של הישוב במבנהו החדש.

לסיכום, למרות געגועי לאפורה (הסוסה) ולאלי העגלון ולשאר הסמלים, אני חושב שאנחנו צריכים להסתכל קדימה, להתמודד עם האתגרים שלפתחנו ולחיות בלי "דם רע" בינינו, אלא לקיים דיון ציבורי תרבותי תוך הקשבה וכיבוד הזולת.

לעצם העניין, אני נגד פתיחת הנושא לדיון ובדיקה, אבל לקבוצת החברים קיימת הזכות לערער ולהגיע לדיון ציבורי והחלטות אסיפה תוך קיום נהלי הערעור של הקיבוץ.
מתגעגע לעבר, חי בהווה ומסתכל אל העתיד.

 

2 Responses to נוסטלגיה, שיוך ומה שביניהם / אלדד ורדי

  1. תרצה מדיני הגיב:

    אלדד מסכימה מאד עם דבריך

  2. יניב אופיר הגיב:

    אלדד, הגעתי קצת יותר מאוחר ועדיין, אני מרגיש שאנחנו מאותו הדור, ואולי זאת הסיבה שאני חושב בדיוק כמוך.
    חבל שאני לא כותב טוב כמוך 🙂

להגיב על תרצה מדיני לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

42495896