סיוון הייתה מחנה את הרכב שלה בערך 100 ק"מ מהגנון, מוותרת על שלושה או ארבעה חניונים קרובים יותר.
פעם הזדמנו לנסוע יחד (אני נהגתי) והיא התוודתה באוזניי שהיא שונאת לנהוג ועוד יותר, שונאת לחנות. "רציתי מאוד לעבוד בגבעת חיים והשלמתי עם זה שאני צריכה לנהוג הנה, אבל לחנות זה סיוט בשבילי. אני לא טובה בזה, מפחדת להפריע למישהו או לא להסתדר בחניה צפופה ומעדיפה ללכת עוד כמה צעדים בכל בוקר ובכל אחה"צ", כך אמרה.
בשנה שהכרתי אותה כגננת של בני, נוכחתי לדעת כמה האמירה הזו מתאימה לה מחד וכמה היא טועה לגבי עצמה, מאידך.
פגשנו והכרנו גננת כל כך עדינה ושקטה, כל כך נעימה ורגישה. אשת חינוך מופלאה, לא פחות, שרואה כל ילד. באמת רואה. היא מצאה את דרכה לליבו של כל אחד ואחת מהם ועד "אחרי החגים" הם כבר היו מאוהבים בה והלכו אחריה בעיניים עצומות.

את הדברים הכי חשובים למדו בגן שלה – איך להיפרד יפה כי נשארים במקום בטוח ושמח אליו אבא ואמא תמיד חוזרים, איך משחקים עם חבר ומדברים או מתרחקים להיות קצת לבד אם עצוב או כועסים, איך הטבע סובב כגלגל סביבנו, משתנה מעונה לעונה – כמה תשומת לב הקדישו לפרי עץ הזית! כמה תשומת לב לעלי הסתיו!
איך נפרדים מהטיטול וכמה מרגש ונעים לקבל את המחמאה "ילד בוגר" עם מדבקת "כל הכבוד" על החולצה. היה לה מכל זה ובשפע, אבל תמיד בעדינות רבה שאפיינה אותה ובהתאמה מדויקת ואישית לכל ילד וילדה.
יחד ישבו ושרו את כל שירי החגים, סיפרו מאה סיפורים, הלכו לראות את כל המקומות בקיבוץ, את עבודת הנוי והבניין, את הכלבו ומגדל המים. בזכותה, הונח העולם כולו בכף ידם כשהיא אוחזת בידם הקטנה השנייה ונוסכת בטחון.
לגעת בנפש של ילד זה אתגר אמיתי שלא כל אחד יכול לו. זו רקמה עדינה ומסובכת, מיליוני חוטים התלויים זה בזה ומחזיקים זה את זה בו זמנית. יש לגשת בעדינות אך בבטחון, לסמוך על הלב אך גם להגיע מצויד בכלים מקצועיים, לדעת מתי להוביל ולהכווין ומתי לשחרר כדי ליצור אדם חדש ונהדר.
אם רק הייתי מספיקה, הייתי אומרת לך שבדברים החשובים באמת בחיים היית הנהגת הכי טובה שיש, שהחניות שלך חלקות ומדויקות וכשהשארנו אצלך את היקר לנו מכל בכל בוקר, ידענו שההגה בידיים הכי טובות בעולם.

אוהבים ומתגעגעים מאוד
כל הילדים וההורים שהצמחת.