נֹגה הרץ, בת הקיבוץ, עוסקת בנסיונות לצמצם את תופעת הזנות בקרב בני נוער בישראל ומנסה תת תקווה, לאלה שנשאבו בלית ברירה למעגל הנוראי. לקראת סיום עבודתה בעמותת על"ם, הצלחתי לתפוס אותה בקיבוץ במהלך ביקור ארוך אצל הוריה

למי שלא מכיר –  נֹגה היא בתם של איציק ולאה הרץ, אחות של קרן, אוריין, אלעד ואריאל. מתגוררת כיום בשכונת קריית שלום בתל-אביב עם בן הזוג עדי ובנם אור, בן שנה וארבעה חודשים. היא חיה בעיר הגדולה לסירוגין כבר 13 שנים, עם הפסקות קצרות באירלנד וגרמניה.

ספרי קצת על עמותת על"ם, במסגרתה את פועלת

עמותת על"ם (עמותה לנוער במצבי סיכון) עובדת עם נוער וצעירים ואני מפרידה בין שתי הקבוצות מכיוון שההגדרה המחקרית של "נוער" היא גילאי 13-14 עד 26. מטרת העמותה היא להגיע לנוער שנמצא על הרצף הסיכוני, בכל הרמות כאשר לכל טווח ברצף יש מענה. הרעיון הוא לשתף את הנערים בפרויקטים קהילתיים במגוון ערים ברחבי הארץ, עד שהרשות המקומית תיקח אותם תחת חסותה ותדאג למימון. לרשויות הרווחה קשה להתמודד עם אתגרים מסוג זה ולכן על"ם נותנים מענה ראשוני, יוצרים קשר עם הנוער, מקימים את הפרויקט ולאחר הביסוס, תמשיך הרשות המקומית לתחזק את הפרויקט וכך על"ם מכניסה את הרשות לעבודה עם הנוער המקומי.

בעמותה יש מתנדבים רבים, הרבה יותר מעובדים (מדובר בהשקעה כלכלית גדולה) מתוך אמונה שזו הדרך לקרב בין הקהילה לבין הנוער שלה; על"ם מזוהה מאוד עם ניידות הרחוב (התחום בו עוסקת מיכל הורוויץ) באמצעותן מגיעים לצעירים ופוגשים אותם בשטח ובחיים עצמם.

מה תפקידך? איך הגעת אליו ומה משך אותך?

על"ם קיבלה מנדט לחקור את תחום קטינים בזנות. אני עוסקת בתחום קצה ונערות בפרויקט שנקרא "הלב 24/7", במסגרתו אנו מסייעים לנוער וצעירים בזנות, או "ניצול מיני מסחרי" (שמה הרשמי של התופעה).

בשנת 2001 עלה הנושא לראשונה על סדר היום העולמי בכנס של האו"ם בשטוקהולם, שבדיה. המאפיינים של זנות קטינים הם קבלה של מקום לינה, טרמפ למחוז חפצם, סמים – ולא רק כסף תמורת האקט המיני (החל מנשיקה ועד יחסי מין מלאים). בכנס דובר על זיהוי התופעה ומתן כלים למניעתה. נציגי על"ם נכחו בכנס והקימו בעקבותיו את קבוצת "ערים בלילה". אחרי עבודה פוליטית מרובה של המנהלות שלי (רעות גיא ושני נרדימון) אישר משרד הרווחה תוכנית ייעודית עתירת תקציבים לנוער בזנות כשעל"ם מפעילה את התוכנית הממומנת ע"י משרד הרווחה. היא פועלת בעיקר בתל-אביב כי הזנות קיימת בעיר באחוזים גבוהים מאוד לעומת מקומות אחרים ויש סניפים גם בחיפה, אילת, דימונה ופתח תקווה – אם כי במתכונת שונה.

מה שמיוחד בפרויקט הזה הוא המקלט; להבדיל ממתנ"ס הפתוח רק במועדים מסוימים במשך השבוע, כאן מדובר במקום קבוע בו אנשים גרים וישנים והוא פעיל לאורך כל שעות היממה (ומכאן נגזר שמו "הלב 24/7").

המקלט נמצא בדרום תל-אביב אך הכתובת המדויקת שלו חסויה, כדי לא לחשוף ולסכן את הצעירים המשתייכים אליו (הם מסתובבים הרבה מחוץ למקום). מדובר במבנה גדול מאוד והוא מאכלס 8-15 אנשים מדי לילה כשבמהלך היום מגיעים מעל 50 צעירים כדי לאכול, לעשות כביסה וכמובן לקבל סיוע טיפולי באופנים שונים. צריך הרבה מאוד משאבים כדי לטפל דווקא באוכלוסייה של נוער בזנות, כי קשה מאוד לאתר אותה; אלה לא אנשים שפונים מיוזמתם לבקשת עזרה.

אז איך בכל זאת מגיעים אליהם?

בעיקר באמצעות הרשתות החברתיות וגם דרך אפליקציות רגילות של הכרויות. יש זנות גלויה וזנות סמויה בזירות האלה ואנחנו פונים אל משתמשים בשני האופנים: מגלים את הזנות הסמויה לפי קודים מסוימים, או שפונים באופן גלוי בתור "הלב 24/7" לאלה שעושים זאת בגלוי. אנחנו גם פועלים "במרחב האמיתי", כלומר משתמשים בניידות על"ם כדי לאתר אותם ליד מועדוני ריקודים וחשפנות, אבל רוב הזנות מתרחשת היום באינטרנט ושם אנו ממקדים את מירב המאמצים.

יש לך רקע בתחום החינוך / עבודה סוציאלית?

אני בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה ותואר שני בעבודה סוציאלית מטעם האוניברסיטה העברית. בתקופת התואר השני עבדתי כמדריכה במלכישוע, כפר גמילה מסמים שנמצא בגלבוע. זה מקום סגור מאוד ומובנה עם תהליכים ברורים וכשסיימתי שם, היה לי ברור שלא אעבוד יותר במקום מגודר. רציתי לעבוד במקום אליו אני מחוברת אידיאולוגית, שאני מסכימה עם התפיסה הערכית וארגונית שלו ולא במסגרת שדורשת תנאים כדי "להתקבל" אליה.

מלכישוע ממוקם רחוק מכל גירוי, מבודד וגבוה על ההר. המשמעות עבור אוכלוסיית המטופלים היא שהם "עולים להר" על-מנת לקבל טיפול, או שיורדים ממנו אל "החיים הנורמאליים" ולי היה חשוב לעבוד באופן הרבה יותר קרוב לאוכלוסייה בה אני מטפל ופחות עניין אותי התוכן – אלא המסגרת. הרצון הזה הביא אותי אל "הלב", גם כי רק נשים מנהלות שם. אהבתי את הוויב הזה השונה מאוד בנוף.

מה הכי מעניין ומאתגר בעבודתך?

אני עובדת עם אוכלוסייה שלא בחרה לעשות שינוי בחיים שלה ונמצאת במצב הישרדותי יומיומי. הם עדיין עוסקים בזנות, עדיין משתמשים בסמים וחלקם צעירים מאוד (יש בני 14-15 העוסקים בזנות) וזה קשה מאוד. הטראומה היא לא רק מלדבר עליה אלא היא פיזית – ממש מרגישים אותה בגוף. בעיני זה הדבר הכי קשה – להתמודד עם חוסר האונים שלהם ולקבל את המצב הזה.

איך נראה היומיום שלך?    

אחרי שהתחלתי בתור עובדת סוציאלית, אני מנהלת ומדריכה חצי מהצוות של הפרויקט. הייתי נפגשת איתם, מתכתבת איתם ומחכה להם אם הם לא מגיעים. כולם עובדים במרחב, כולם עושים משמרות אבל כל אחד עושה זאת במינונים שונים. עד היום אני עושה משמרת אחת בשבוע, אבל בעיקר נפגשת עם אנשי צוות ומדריכה קבוצות. אנחנו יושבים ומדברים כל היום, לפעמים על עבודה ולפעמים על דברים אחרים לגמרי. יכול להיות מצב שאנחנו מעבירים יום שלם בלי לדבר על ענייני עבודה – מבשלים, אוכלים ומדברים.

את חושבת שתופעת הזנות בקרב בני נוער פופולארית היום יותר מבעבר?

אני לא בטוחה. קשה מאוד לקבוע כי פעם היה הרבה יותר קשה לדעת ולתעד. זנות התקיימה תמיד באיזושהי צורה וזה לא הופך אותה ללגיטימית. כיום הצורה השתנתה – הדימוי הקלאסי של הזונה שעומדת ומחכה ברחוב או הזונה שיש לה סרסור שהולך איתה לכל מקום ומגייס לה קליינטים – זה כמעט לא קיים היום.

כיום האינטרנט הוא הסרסור: אנשים מחפשים ומשיגים מין עם קטינות דרך הרשת. לפי תפיסת העולם שלי, טכנולוגיה לא יוצרת חולי אלא רק משמשת כאמצעי להעברתו; המשתמשים הם חולים. מה שכן, ניכר שהזנות הופכת לפחות ופחות לגיטימית במערב הלבן וחוק איסור צריכת זנות (שאושר לפני כשנה ברוב מכריע בכנסת) יצור מהפכה בתחום כשהיישום והאכיפה שלו יחלו ממש בקרוב, בתקווה שבאמת ינקטו צעדים כנגד לקוחות ומשתמשי זנות.

יש ויכוח בעולם האם זו הדרך הנכונה לטפל בזנות, אבל בטוח שמבחינה ערכית יש שיח גובר סביב הנושא; חשפנות כבר אינה לגיטימית, צריכת פורנו הופכת לפחות לגיטימית, הדברים הללו צפים יותר מעל פני השטח וזה כיוון חיובי לטעמי.