בכאב גדול אנחנו מלווים היום את רחל אל מקום מנוחתה האחרון וצריך לומר- הנכון. עבור רחל מסתיימות היום למעלה משישים שנות גלות ממולדת, מנופים אהובים, מאנשים שנשארו יקרים לה על אף המרחק במרחב ובזמן, ואולי דווקא בגללו, ומאיתנו – בני משפחתה.
הורי, ציפי ואברהם, מבוני ומקימי גבעת חיים איחוד שליבם נקרע כבר בעת הפרידה הראשונה ממנה ב 1959, שעה שהפליגה עם בן זוגה אל חופי ניו-יורק – הורי שוכנים כאן לבטח בבית הקברות היפה והמטופח ואליהם מצטרפת בתם הבכורה, האהובה כל כך- אחותי רחל.
ילדותה בקבוץ כפר-סאלד הייתה ילדות מאושרת. התמונות מציגות ילדה זהובת שיער קלוע לשתי צמות ארוכות, מדלגת בין סלעי ההר, שוחה בבריכת ההשקיה, מרקדת בחג הביכורים, מנגנת בחליל תחילה ואח"כ בכינור, מציירת את נופי הגליל בכשרון רב, ושקודה על לימודיה עם סקרנות אינטלקטואלית שלא עזבה אותה גם בערוב ימיה.
פרימה ראשונה ברקמת חייה מהווה הפילוג בכפר-סאלד. היא עוברת, כמו כל משפחתנו לישוב החדש גבעת חיים איחוד. בשיחות הרבה יותר מאוחרות ובהרבה ממכתביה צלצלו באזני הגעגועים לכפר-סאלד, לאנשיה ולנוף, לעצי הדומים המובילים לשער הקיבוץ ולמנגינות הקורלים שחלוצי כפר-סאלד הנחילו לילדיהם.
בגבעת חיים היא נמנית עם המחזור הראשון של בני המשק, מתגייסת בקיץ1954 לנח"ל, וכשאני מעלעל בדפי העתון "במחנה" של אותו קיץ, אני מגלה תמונת אישה יפה, אחותי רחל, המוכתרת כאלופת צה"ל במשחי החזה. אני מתפוצץ מגאווה.בקיץ 1955 מגויס אבא אברהם לשליחות דיפלומטית במסגרת ארגון עלום שם המוכר היום בשם "נתיב". המשפחה עוברת לציריך, רחל עדיין חיילת ובסוף השירות הצבאי היא פוגשת את מי שיהיה לבן זוגה ואבי ילדיה: יצחק מילר.
בתוך זמן לא ארוך הם נישאים בטקס צנוע. במכתביה מהדהדים השמחה והתקווה להגשים הרבה חלומות. בשובנו לגבעת חיים ב-1958 אנחנו פוגשים את רחל בירושלים, לאחר שעזבה את הקיבוץ, לא בלי שריטה. מסכת הציפיות של ההורים והקבוץ, שליוו אותה מגיל הנעורים היו משא כבד על מצפונה ורגישותה יוצאת הדופן. בתוך שנה אורזים רחל ויצחק מזוודות ומפליגים בדרכם לבוסטון, שם יתחיל יצחק את לימודיו. בבית נשארים ההורים, דויד ואנוכי: מלווים במבט אוהב, כואבים את צער הפרידה ומייחלים שאמריקה תאיר להם פנים.
בשנים הבאות רחל מרבה בקריאה במקביל ללימודי התואר של יצחק. תרבויות המזרח מעסיקות אותה הרבה. אנחנו מתכתבים באופן סדיר וההורים נושאים את כאבי המרחק והניתוק, כדרכם – בשקט.
כל מכתב שמגיע ממנה הוא חגיגה קטנה. קוראים שוב ושוב ומנסים גם לפענח את מה שלא נכתב. תעבורנה כ-17 שנים עד שיגשימו ההורים חלום וייסעו לבקר את רחל ושני ילדיה בבוסטון, במימון הקיבוץ. כן, הם מעולם לא היו מן הנדחקים בתור…
רחל ויצחק עברו מבוסטון ללוס אנג'לס ושם פרחה רחל. היא סיימה בית ספר גבוה לאמנות במגמת קדרות ויצרה עבודות גדולות, פיסוליות בקרמיקה. קיימה תערוכה ראשונה בגלריה בלוס אנג'לס שזכתה להצלחה וכעבור כשנה תערוכה נוספת. כאן נולדו שני ילדיה, תחילה רונן ואחריו תמר. ב-1977 נסענו, אורית ואני, לבקר את רחל ומשפחתה בבוסטון. בסל-קל נלווה אלינו עידן שהיה בן 7 חודשים.
במפגש המחודש לאחר שנים לא יכולנו שלא להבחין בקושי הגדול שלה להכות שורש ולאמץ את אורח החיים המקומי, נפשה העדינה מיוסרת, ופעם אחר פעם נאחזה בזכרונות מגבעת חיים וכפר סאלד כמחוזות נחמה. המשפחה הטלטלה שנים בין מוסדות אקדמאים, תחילה לצורך השלמת הדוקטורט של יצחק ולאחר מכן במאמץ להשיג משרת מרצה וקביעות. רונן ותמר גדלו להיות אנשים צעירים, נבונים ויצירתיים. ורחל, שעול גידול הילדים סר ממנה, נסוגה אל תוך עצמה.
המכתבים שלה שיקפו געגועים עזים אל העבר, המשפחה ובתי הגידול שהצמיחו בה כל כך הרבה יופי, תבונה וענווה. העדינות, שכל מי שפגש בה עמד עליה – אני מעז לומר, הייתה לה לרועץ! מכתביה אלינו הפכו פחות ופחות מובנים.
בשנת 1994, חלה יצחק בסרטן הריאות ונפטר בתוך זמן קצר. רחל נותרה אמנם אלמנה, במרחב שאותו אולי לא היטיבה להכיר, אך לא לבד. שני ילדיה רונן ותמר התגייסו ומכאן ואילך סעדו את רחל בכל פיתולי הדרך שזימנו לה חייה.
"לעולם לא תצעדי לבד רחל" הבטיחו, וקיימו. במסירות עילאית ובנחישות העניקו לאימם את איכות החיים, את החום והקרבה שכל כך הייתה ראויה להם. היא נכחה בחתונה של רונן ושמחה בלידת בניו התאומים.
משנת 2008 ועד השבוע שעבר התגוררה בדנוור, בסמוך לבתה תמר. בימיה האחרונים הצלחנו, דויד ואני, לקיים שיחות "זום" אל רחל מוכת הקורונה בבית החולים בדנוור, עם רונן ותמר.
איננו יודעים אם מילות העידוד שהשמענו חדרו את מסיכת החמצן. האם שמעה את קולנו? לא נדע. נגיף הקורונה לא חמל גם עליה. נערה ברוכת כשרונות היא הייתה. חוסנה הגופני תמך היטב בשבריריותה הנפשית. גם על התקף לב התגברה די מהר. מאידך, כאב הלב ליווה אותה בכל משך חייה וגם אותנו. קבורתה היום כאן בגבעת-חיים הוא מעשה של חסד ואני מבקש להודות לקהילה ולקבוץ שנענה לבקשתנו.
מסע ארוך של 85 שנות חיים מגיע היום אל סופו.
ראי רחל ראי
כבר לא נשמע קולך
ראי רחל ראי,
את שבה לגבולך.
נשמתה תמצא כאן לבטח מנוחה נכונה.
יהי זכרה ברוך
3 Responses to לזכר רחל שניר, מחזור א' בגח"א / יענקל'ה שניר
כתיבת תגובה לבטל
חיפוש בתוכנו
ארכיונים
קטגוריות
- אמנות ושירה מקומית (159)
- בטחון (20)
- בטיחות (35)
- ביקור בית (5)
- בנות ובני משק שחזרו (12)
- בנות ובני משק שעזבו (15)
- בריאות ורווחה (47)
- גינון (62)
- דבר המערכת (129)
- הנהלה (346)
- הפרטה (137)
- התנדבות (42)
- וידאו (22)
- ותיקים (175)
- חברות (73)
- חגים (10)
- חדר אוכל (4)
- חוגים (8)
- חיות (6)
- חיילים (23)
- חינוך (224)
- חירום (16)
- חניה (18)
- חקלאות (50)
- חשמל (22)
- טור דיעה (30)
- טיולים (45)
- יהדות (29)
- ילדים (134)
- כללי (640)
- לזכרם (227)
- לילדים (12)
- מועצה (2)
- מועצה אזורית עמק חפר (96)
- מזון (39)
- מחזורים (8)
- מטפלים/ות (6)
- מילה טובה (84)
- מים חמים (4)
- מכתבים למערכת (24)
- מפגש מחזור (1)
- מרכז שרותים (43)
- משפחות (194)
- מתכונים (68)
- נדל"ן בקיבוץ (5)
- נוסטלגיה (226)
- נעורים (43)
- סביבה (158)
- סיפורים (115)
- ספורט (42)
- ספרים (13)
- סרטים (83)
- עובדים זרים (7)
- עיצוב הבית (4)
- ענפי הקיבוץ (32)
- עסקים (86)
- פוליטיקה (34)
- פורים (8)
- פרסום (15)
- צבא (1)
- צעירים (87)
- קהילה (503)
- קורונה (39)
- קליטה (169)
- שיוך ונושאים קשורים (146)
- שכונת בנים (168)
- שעשועונים (26)
- שפרירים (10)
- תכירו (14)
- תכנון (164)
- תמונת החודש (40)
- תפוז הזהב (38)
- תקשורת (32)
- תרבות (107)
תגובות אחרונות
- לאה אשכנזי הרץ על לאנשים הטובים של גבעת חיים איחוד / משפחת ברוש, נחל עוז
- נאוה על הצעת מועמדותי למועצה / יעל דייג
- נויה לס על הצעת מועמדותי למועצה / יעל דייג
- ליאורה פלד על מומחים מנסיון חיים / ענת אופיר
- נויה לס על תפוז הזהב / גדעון כרמל מעניק ל…
- שחף רטר על דעה אישית / עוזי לס
- שרה דוד על כרוב כבוש (רומני) / בלהה זיו
- לאה על הלב הפועם האחרון שנותר לנו / ליאור אסטליין
- דפנה על יונתן סע הביתה / יאיר אסטליין
- רעיה מירון על "בכל זאת, זה צובט בלב" / איילת אסטליין כהן
כתבות אחרונות
- דבר העורכים / ליאור אסטליין
- תפוז הזהב / תניה רטר מעבירה ל…
- גח"א במלחמה – אוקטובר 2023 / ליאורה רופמן, יו"רית קיבוץ
- ומה מספרים המתארחים מהעוטף? / שלמה כהן
- תנו להם רובים / ליאור אסטליין
- מתנדבות 2023 / שלמה כהן
- ממלכת דוד / ליאור אסטליין
- עוף ברימונים / יהושע זיו
- לאנשים הטובים של גבעת חיים איחוד / משפחת ברוש, נחל עוז
- דבר העורכים / שלמה כהן
- תפוז הזהב / שלוה ברוך מעבירה ל…
- משולחנו של מנהל הקהילה / יוני ארי
- הזמנה לבכי / ארנון לפיד
- אנחנו שנינו מאותו הכפר / שלמה כהן
- מן הנעשה בשדותינו / ניצן וייסברג, מנהל ענף הצומח והחקלאות
- חשמל בכפות ידיו / ליאור אסטליין
- הגנים לקראת השנה החדשה / אנטה ז'סטקוב, רכזת הגיל הרך
- יונתן סע הביתה – חלק שישי / יאיר אסטליין
- על שינוי אקלים, פאנלים סולאריים ואחריות / רענן רז
- סלט חסה עם גרגירי רימון / בלהה זיו
- הצעת מועמדותי למועצה / יעל דייג
- על מועמדותי בבחירות למועצה האזורית / מיכל רסיס
- עושות שלום נפגשות עם פלסטיניות / שלמה כהן
- דבר העורכים / ליאור אסטליין
- תפוז הזהב / זהבה צ'רבינקה מעבירה ל…
- על החיים ועל המוות / שלמה כהן
- אמוציות של נוי / ליאור אסטליין
- "אני מרגיש בושה" / יואב מורג
- טעון שיפור / שלמה כהן
- ארץ אוכלת יושביה / גידי שקדי
קטגוריות
אמנות ושירה מקומית בטיחות בריאות ורווחה גינון דבר המערכת הנהלה הפרטה התנדבות ותיקים חברות חינוך חקלאות טור דיעה טיולים יהדות ילדים כללי לזכרם מועצה אזורית עמק חפר מזון מילה טובה מרכז שרותים משפחות מתכונים נוסטלגיה נעורים סביבה סיפורים ספורט סרטים ענפי הקיבוץ עסקים פוליטיקה צעירים קהילה קורונה קליטה שיוך ונושאים קשורים שכונת בנים שעשועונים תכנון תמונת החודש תפוז הזהב תקשורת תרבות



שלום יעקב. משתתפת בצערכם.
קראתי את דבריך . ממש בימים אלה סיפור דומה מאד של בת רמת יוחנן, רקדנית ויוצרת . שרוב חייה חייתה בניכר אך היתה קשורה בעבותות של אהבה למקום שבאה ממנו. גם היא הובאה למנוחות באדמת מולדתה. ההענות של הקיבוץ היא מחווה אפיינית ויחודית לחברה היושבת בו .
הקיבוץ הוא מולדת , בית ואדמה לשוב אליה .
שלא תדעו עוד צער.
מאוד מרגש יענקל'ה
כן, גם לי ברור שאנחנו כמו צב. לאן שנלך בית-ילדותנו ומחוז בחרותנו הולך איתנו.
ואני מוסיף לך אישית יעקב (כך קראנו לך אז – לא?) שקבוצת דרור חוגגת השנה בני 70.
נפגשנו לזכרונות ויחד. (אני ליוויתי מרחוק).
אתה ורינה, המדריכים שלנו, כמו הייתם איתנו.
תמיד אתם איתנו.
רון
רחל גלתה מכאן. כל אחד ובחירותיו. אתה וגם אחריה בזו אחר זו עזבו בנות המחזור הראשון שלא הספיקו לטעום את טעמה של "הנקודה" – קיבוצנו החדש, רק שנה או שנתיים, זמן קצר מידיי כדי להכות שורשים ולחזור, לבנות פה בית.
אני זוכרת אותן, את כולן, נשים צעירות בתחילת דרכן, יפות, מוכשרות, בחלקן עזבו את העולם בטרם עת, ובתוכן זוכרת היטב את רחל, מיוחדת ויפה וּמוכשרת מאד, מוזיקלית, אהובה על חבריה ומצניעה לכת. זוכרת גם את חיוכה.
מרחוק הבטתי בה, בהן, "קטנה עליהן" בשנים.
קשה המחשבה על סיום חייה בסבל, במרחקים