בשיחותינו, פטר תמיד הגדיר את עצמו כמוהיקני האחרון – אחרון שורדי גטו טרזין בגבעת חיים איחוד ואכן, לפני כחודש וחצי נפרדנו מעליזה שילר ואתמול הלך לעולמו המוהיקני האחרון. שניהם ממייסדי בית טרזין ומאבני היסוד של הבית.

פטר היה אדם מיוחד, רגיש ומלא הומור. חובב בירה שפתח את היום בכוס משקה אצל עזרי, אבל אם עזרי איננו – יש בית טרזין וכך, כבר כמה שנים שיש לנו רנדוו בימי שלישי בבוקר, במקום עזרי. ביומן של בית טרזין, בין רישום הקבוצות שמגיעות לבין רישום הפגישות, יש בכל יום שלישי משבצת קבועה בה כתוב "פטר לנג".

השיחות שלנו כללו עולם ומלואו: מהסיפורים האישיים והכואבים על המשפחה שאבדה ועד ספורט ופוליטיקה עכשווית. למדתי להכיר את הסביבה והמשפחה בה גדל וגם שמעתי ממנו מה קורה בקיבוץ.

דובבתי אותו לספר על חוויותיו מגטו טרזיינשטאט והיו לו סיפורים מרתקים. הוא אהב לספר אנקדוטות משעשעות על הגטו, כמו למשל, איך היו הוא וחבריו לעבודה בגן הירק של הגרמנים מבריחים ירקות דרך תעלות השפכים בחומת המבצר, משובות נעורים עם הבנות בגטו ועוד.

בהמשך הסיפור היה מרצין ומקמץ בפרטים. אושוויץ, מחנה קאופרינג, מחנה ריכרד בלייטמריץ אליו התנדב לצאת מקאופרינג עם חברים מטרזין, מתוך מחשבה שיוכלו להגיע משם חזרה לגטו. הוא היחיד שנותר בחיים מכל החבורה וכשחזר לטרזין בסוף המלחמה, לא האמינו לו כשסיפר זאת. כל אלה היו חוויות מכאיבות שלא אהב להזכר בהן.

הנאה עצומה הייתה לפטר ממפגש עם קבוצות צ'כיות שהגיעו לבית טרזין. אז היה במיטבו, מתלוצץ, מצחצח את הצ'כית בהנאה ומספק למשתתפים חוויה בלתי נשכחת. מספר בהומור האופייני לו על הגטו, מספר על הקיבוץ והקליטה בארץ. תמיד היה שואל אותי מתי יגיעו צ'כים בפעם הבאה, או מודיע לי מתי הם יגיעו לפי המידע שקיבל מדויד.

פטר לא נהג להגיע לטקס יום הזכרון לשואה שבית טרזין עורך בכל שנה. התקופה של יום השואה ויום הזכרון הסמוך הייתה קשה לו, אבל, הוא היה מסור בכל ליבו לבית טרזין, מילא תפקידים שונים, נתן עדויות בפני קבוצות שונות והגיע לפעילויות. פטר יחסר לנו מאד.

יהי זכרו ברוך.