אמש נכחתי במפגש הנ"ל. סוג של מסיבה/דיון. הקשבתי קשב רב לדברים שנאמרו, ויצאתי לא פחות ממופתעת. גלריה של אנשים שבחלקם הם חברי הטובים, נענו להזמנת המנחה ושיתפו את הקהל בתיאורים אידיליים מרחיקי לכת על חייהם המושלמים, המעניינים ונטולי הדאגות בחיקה החם של הפנסיה. כולם עד אחד מרוצים ושבעי נחת. הכל דבש.

האם הגלריה שהוצגה אמש הייתה מה שנקרא "מגוייסת"? תהיתי, או שמא גרם האירוע הסמי חגיגי לטון החיובי ללא עוררין כמעט, שנחשפנו אליו?

אכן, בקוראם את פרוטוקול הדיון, יכולים מנהלי הקהילה לחכך ידיהם בהנאה. על אף יציאה כפויה ממעגל העבודה, על אף גובה (או נומך…) הפנסיה, למרות אי הסכמות בנושאי רווחה, ולמרות לימודי "חברותא" יקרים מדי כשנושא האכסניה לגביהם מוטל בספק, הרי שצאן מרעיתם הפנסיונרי שמח בחלקו, ולשומע ינעם.

אלא שלא כך הוא. היציאה לגמלאות, פנים רבות לה. מחד חופש מעבודה, שזהו חלומו של כל פועל, ומאידך שפע של זמן פנוי. "מה את עושה כל היום?" נשאלתי לא אחת. תרבות הפנאי זהו נושא בפני עצמו. הרבה דיו נשפך עליו והוא לא נולד עם היציאה לגמלאות, הוא רק מחריף. דווקא בתקופה זו של חייו, כשהשינה היא חמקמקה ולא אחת מקדימה היקיצה את ציוץ הציפורים, שומה על האדם שעל אף גילו הכרונולוגי, הוא חש עצמו בריא, צלול וכשיר מתמיד, לכלכל את יומו כך שלא יחוש שעמום, חוסר תכלית ובדידות. עד היום מצלצל באוזניי משפט של אמא שנאמר כשכבר חדלה מעבודתה: "יש ימים שהתקרה נופלת לי על הראש…" הרבה עצב יש בו וגם כנות.

לא במקרה המשיכו מייסדי הקיבוץ לקום אל יום עמל כל עוד עמד להם כוחם. לא אחת שמענו על כך סופרלטיבים בהספד שנאמר ביום קבורתם. הם הוסיפו ועבדו חצאי ימים, תרמו כפי יכולתם, פגשו חברים, התעדכנו ברכילות המקומית, החליפו דעות ורשמים על כל דבר ועניין, אם לא הגיעו היה מי שדאג וברר, וחשוב מכל, הם המשיכו להרגיש מעורבים, מילה המכילה כמעט את הכל. כל זה ללא קשר למצב קיומי-כלכלי, להכרח אמיתי בשמירה על רמת חיים מתקבלת על הדעת, שזהו גם, בין היתר, ה"סיפור" שלנו, הגמלאים של היום, שאגב חלקם שפר מזלם והם ממשיכים לעבוד במשרה חלקית לפי בקשת המערכת הזקוקה לכישוריהם, מה שתורם להגדלת הכנסתם ולהמשך מעורבותם החברתית-קהילתית, שזה מצוין, ועם זאת מבליט את מצוקתם של חברים שאותה מערכת בדיוק קובעת שרירותית את מועד פרישתם, בקלות וללא כל אמפתיה. על המערכת להבין שיש פה בעיה אמיתית.

כן, אנחנו חברים ב"קיבוץ מתחדש" וצריך להמציא את הגלגל מחדש. תקנונים אינם מספיקים, נחוצה גם רגישות. על כן הנושא הוא כה רלוונטי, על כן אני "מרימה גבה" נוכח פני הדברים שנאמרו במפגש, ועוד יותר נוכח מה שלא נאמר.

ועל כן לא אוכל שלא לנצל את הבמה לטובת עוד נושא שהוצנע בדיון, וזהו גובה הפנסיה. תחום בו אני תלויה בהחלטות שאין לי כל שליטה עליהן, והן שקובעות את יכולות הקיום שלי, את איכות חיי, רמת חיי, בריאותי, עתידי.

מעיתון "בקיבוץ" למדתי, כי וועדה מטעם התק"ם חקרה את נושא הפנסיה בקרב גמלאי הקיבוצים והגיעה למסקנה כי יש להעלותה ליחידים בקיבוץ, בדיוק כשם שבקיבוץ הישן, ניתנה ליחידים תוספת לתקציב, ולא בכדי. עוד נאמר, כי בשנת 2012 נענו 34% מהקיבוצים להמלצת הוועדה, ואילו ב-2013 עלה המספר ל44% מכלל הקיבוצים המתחדשים. כלומר, על אף שהקיבוץ הישן "הלך לעולמו", עדיין קיימת התפיסה הסוציאלית המכירה בנחיצות ובצדקת ההוספה הזאת, והיא מיושמת בפועל, אך "לא בבית ספרנו". ולשם ההגינות אוסיף עוד, כי רע יותר הוא מצבם של מי שבכורח הנסיבות יצאו לפנסיה מוקדמת, וגובה הפנסיה שלהם הוא מעליב עד שערורייתי.

והרי בשביל לצאת למאבקים, צריך למלא מצברים. נראה כי אין לי כאלה לפי שעה ובכ"ז ניסיתי. "בקטנה", כמו שאומרים היום. מייל מנומס ברוח הדברים שהתפרסמו בעיתון, נשלח אל מי שנשלח, ובעקבותיו מכתב נוסף. וכאילו מעולם לא הגיעו ליעדם, נבלעו בתהום הנשייה המקומי. לא אדע אם הטרידו מישהו לשנייה, או שמא עוררו בו הרהור קל, לא אדע.

וכמו שהכתרתי את הרשימה מלכתחילה, לא הכל דבש…