יפתח,יקירנו!
יפה מאוד כתבת, ובתוך העצב התמידי בעת זכרון – דבריך נקראים באמפתיה והזדהות מוחלטות, על-ידי, ויש להניח – על-ידי כולם!

תודה!

מעניין, אתמול הרהרתי האם איך שהמדינה נראית ומתנהגת , הן מדינית והן חברתית , האם לשם כך באתי לארץ ונלחמתי את מלחמותיה.
חייבים להביא שינוי עמוק במסרים הרדודים והקומפקטיים שאינם מאפשרים הבנה אמתית של המתרחש.
ערובה לחוסן אישי וחברתי הינה התקווה ואת זה יש להחזיר לשיח הכול כך דטרמיניסטי ופטליסטי הרווח בכול.

כל כך נכון . מזדהה עם כל מילה . גם לי יש תחושה שהעצב לזיכרון הפכו להיות המכנה המשותף היחיד שנשאר בין כל חלקי העם. לכן הם מקבלים מקום כל כך נרחב. עצוב לי שאנחנו מחנכים את הדור הצעיר על האובדן ולא על התקווה . המבט לאחור ולא קדימה .

מרגש, כתוב מאד יפה. תודה נטע.

תודה יפתח!

איזה יופי..

מרגש ונוגע.

רבקה חן התקשרה וסיפרה –
"עדי ואני היינו צריכים לבחור את השיר שיופיע על החומה של אתר הזיכרון. קראנו מספר שירים ובסוף התכנסנו לשני שירים. האחד, זה שנמצא על החומה היום (מתוך האם השלישית) והשני "גשם בשדה הקרב" של יהודה עמיחי.

גשם יורד על פני רעי
על פני רעי החיים אשר
מכסים ראשיהם בשמיכה
ועל פני רעי המתים אשר
אינם מכסים עוד.

דנו על איזה שיר מתאים יותר ולבסוף ויתרתי מאחר וחשבתי שעדי, בתור אב שכול, צריך להיות זה שקובע.

מגיע לאיילת עץ תפוזים שלם!!!
בשקט, בצנעה האופיינית לה, מחבקת אוהבת ומשקיעה.

(רגע של עברית)
אנחנו בבעיה, משום שאילו היה מדובר רק בשגיאות של מילה או ביטוי כאלו או אחרים (לדוגמא: על מנת, שפירושו בעצם: בתנאי ש… ובסיפור על רבי עקיבא, דומני, גוי אחד ביקשו: גיירני, על מנת שתלמדני את כל התורה כשאני עומד על רגלי האחת! ברור, שהכוונה היתה: בתנאי שניתן לעשות זאת בפרק זמן קצר! ואילו השימוש הבלעדי כיום הוא: כדי ש…) – ניתן היה להכיל. אבל, כשקיים המושג: יש לי את… או – היה לי את… זה פשוט הופך את הדיבור לשגוי לחלוטין! יש לי – ושאר הצורות של: יש, היה, יהיה וכו' נגזר מהרעיון, שיש לי, אבל אותו נושא – אינו רכושי. כי הכל – רכושו של השוכן במרומים. אבל – לך תוציא עכשיו את ה"את" הזה מהדיבור…

תמר שלום
אכן דברים בעלי משמעות.
בלשון יותרא מתונה יש לנו בעיה.
בישיבת וועד ההנהלה האחרון 25-04-17 דנה ההנהלה בנושא: "השכרת דירות פרטיות" ההנהלה מחפשת דרכים למתן ולהפך את הנושא לפחות "קשה" .
ברוך

לשמור או לטפח?
לפני שנים רבות היה לי מורה, לשונאי ידוע, לבני שמו. המשפט הראשון העולה בזכרוני כשאני חושב עליו הוא: "הלשון צומחת משגיאות". בכל הלשונות, ככל שהן מדוברות יותר כן יש בהן יותר מילים שבאו משפות אחרות או נוצרו מקיצורים. כל השנים שעסקתי בעריכה לשונית עמדה לפני השאלה, עד כמה לשמור על ה"תקניות" וה"נכונות" ומתי מותר לתת חופש למילים. ברור שלא תמיד דבקתי ב"קודש". צריך לתת לשפה לצמוח, כל עוד אינה נהפכת לשפת עלגים. הצרה היא, שכיום כנראה אין לנוער שום יחס ורצון לדבר שפה תקנית. התקן הוא סמארטפונית. הנוער הישראלי כולו, להוציא יוצאים מן הכלל, עילג מאד בשפת אימו ("תקנו אותי אם אני טועה") ונראה שמערכת החינוך לא עושה מאמצים גדולים לשנות את המצב. הנחמה היחידה היא שהעברית איננה הנפגעת היחידה, נראה שככל שהטכנולוגיה מתפתחת ומשתלטת, לשון הדיבור נפגעת. וצרת רבי הריהי לפחות חצי נחמה…

כאשר עלה לאוויר הרעיון של שיוך הדירות זה היה בהקשר של משבר הקיבוצים והחשש שחברים ינושלו מבתיהם. אחר כך נוסף הנימוק של הרצון להוריש לילדים. לאט לאט ובאין רואה הפכנו ליישוב שח אנשים החיים מהשכרת דירות, כלומר מניצול צרכיהם של אנשים שלא זכו שיהיה להם בית משלהם. האם מישהו נתן את דעתו על המשמעות האאידיאולוגית או האתית של המהפך הזה? האם זה מה שאנחנו באמת רוצים להיות?

אני ישגע (אשגע) אתכם עם הלייקים

אוהב

חסרה לי האפשרות לעצלנים – אהבתי או אוהב (לייק בעברית)
אבל כך מתאפשר להגיב, לאמר, לחוות דיעה.
אז מבחינתי אפשר לעשות ז"ל למילה ז"ל.
הרי ברור שאנחנו מכבדים את הנפטר ולכן למה צריך לציין זאת במיוחד.
בתגובתי הוא = גם היא.
הכנסת הביטוי ז"ל לאחר שם שם אותו שם אל מול מי שעדיין כאן. זה לא נכון. כולם כאן בזיכרון החי או הכתוב או הארכיוני.
כולם כאן כי בבית הזה הוא גר גם אם כרגע גר בו אחר. את העץ הזה נטע. את האבן ההיא הפך וכך היא עדיין הפוכה. את שורת הדשא ממש כאן הוא שתל והיום המרחב כולו ירוק.
את השיר הזה הוא שר ואת הריקוד הזה רקד.
כן כן, את אלה של כאן ועכשיו.

שיו, (סלנג), רשימה נפלאה. ממתי?
עדי היה מחנך כיתה שלי, או אולי רק המורה לתנ"ך וסיפרות? שיעורי התנ"ך אצלו היו שיעורי בלשנות לעילא. מראי מקום מכאן ומשם בספר הענק… ועכשיו הביטו איך מוזכר כאן, וכאן, וכאן, מראי מחקר. כמה הפכנו בו והפכנו בו.
סימה שרי, מחנכת שלי. קשובה, איכפתית, מקורית, משקיעה – חוויה.
דימי-טרוף. לא טרף בכלל. ידיים ענקיות, אצבעות גוליבר מושכות את סרט הטייפ ומשחילות דרך ראש ההקלטה ובעדינות מדהימה מלפפות על גלגל הטייפ האוסף. לפני כן עוד הקליט על טייפ חוט נחושת אבל את זה אני כבר ממש לא זוכר.
בכל אופן אני האלקטרונאי החובב מסייע לו. לא שהוא היה צריך את זה – אני צריך הייתי.
ומלכה מוסקוביץ' שקראה בהטעמות של הרדיו לימדה אותי החובב מרזי הקריאה.
ברשימה אחת קצרה הביאה רחל אבני פינה של חיי במיוחד וגם של חיי כולנו.
תודה

תמר, נהניתי מאוד לקרוא את דברייך ויש הרבה אמת בהם.
כנראה שכל הדיון בנושא הבנים השניים צריך להתחיל בשאלה העקרונית שהעלית בסוף דברייך.
תודה רבה
צביקה

הי חברים, חל בלבול קל, המאמר לא מדבר על חלופות שיוך אלא על נושא הצמד זכות בנייה לחבר. דה פקטו בתקנון הקליטה הראשוני של לחבר זכות בנייה לחבר שהיה ביום הקובע יצר כיום חוסר שיוויון חלוקתי. הגיע הזמן לתקן את המצב ולכתוב מחדש תקנון קליטה שיאפשר המשך קליטת הבנים בכפוף לתנאי תור חדשים ומוסכמים. חייבת לקום וועדה שתדון בשינוי התקנון ותשכתב אותו מחדש. אחרי 13 שנה רצוי לדון מחדש בתקנון ולא לפחד לשנותו ( שונה מספר פעמים להזכירכם). אנו מקווים לשיתוף פעולה , הרי מאחורינו ישנן משפחות רבות וחברים התומכים בשינוי הנל.

מבורכים מרגשים. אכן מגשרים.