מאות יונים עפות בסחרור מטורף מעל גג הרפת, קיפוד חוצה בכבדות את השביל, אשכוליות צהובות מתמלאות במיכל ענקי, ממתינות לסחיטה. סוסה, כְּרֵסָהּ בין רגליה, מתנדנדת תוך כדי לעיסה.

הטבע לא עוצר.

והזמן, שבת אחת ארוכה. דאגה.

לא מִתְקַשֶּׁרֶת, עזבו אותי בשקט.

הקורונה תפשה אותי ביומולדת שישים וארבע. קו פרשת המים. אני יכולה לבחור האם אני בקבוצת סיכון, או לא. תלוי את מי שואלים. שישים וארבע. משומשת במצב די טוב. עכשיו קצת משובשת במצב לא מי יודע מה. אם הכל ילך על פי התוכניות התחלתי את השליש השלישי ברגל ימין. ואם לא?

מנסה להיות סבתא טובה דיה. פינות יצירה, טיולים, טיטולים, טיפוסים, טרקטורים. בישולים. זיהוי חרציות ופרגים, שעת סיפור. ארוחות, החלפות, מקלחות. וחוזר חלילה. קורונת פעלולים ואלתורים.

מנסה לאכול בריא. לפעמים שמה הרבה מלח, לפעמים סוכר. הקורונה, כך מתברר, מחבבת שוקולד. מריר עם אגוזים. וקצפת וגלידה וקוקוס ורוד ועוגות, עם ובלי גלוטן, משוּנָה מאוד הקורונה הזאת.

מנסה להתמיד בשגרת פעילות גופנית. הליכה לפרדס. בדרך, אבא ושני ילדים מתמסרים בכדור על דשא "בית וינה", הורים ונערה מתבגרת בהליכה משותפת, איש עם כלב. זוג נשים בהליכה שומרות מרחק – שני מטרים במדויק. ילדים מפלסים שבילים בחיטה. שבילים שהיו שם כבר קודם. זוג, תרמיל על הגב, צועד לכיוון מזרח. משפחה אפופת עשן טאבון במערב. אשה עם עגלה ותינוק. איש עם הליכון. שני גברים עוצרים על יד עץ הטאבויה הוורוד מול הרפת. אחד נעמד על גג המכונית, הטאבוייה ברקע, השני מצלם. אמא ובת ונכדה במנשא. אשה צעירה צמודת טייץ בריצה.

מְתַרגלת יוגה בקבוצה, יוגה רק בעשרה, יוגה אחד-על-אחד, יוגה לבד. הקורונה כואבת לי בברך. אומרים שבברכיים נמצאים הפחדים. פחד מוות, פחד משפחה, פחד פרנסה, פחד חברים, פחד קהילה, פחד מדינה.  קצת יותר מדי לברך אחת.

מנסה סדר יום. עשייה שפויה. שמירה על זהות מקצועית במציאות הזויה. מטופלת אחת ומודרכת אחת מבקשות פגישה טלפונית. נכנסת לרכב לנסיעה קשובה. לא יודעת לאן, ככה סתם.

פעם לא היה מה לאכול. היום יש יותר מדי. מהכל.

פעם בלונדון הייאוש היה יותר נוח, גם בים.

פעם כשהיית חולה אצל ברטל באיזולטור, זריקה בטוסיק צד ימין למעלה, חמישה ימים פִּירֶה עם כבד ובצל, בלי לימודים – וחסל.

פעם "מה או מי תיקח איתך לאי בודד" היה משחק בתנועות הנוער.

פעם לזקני השבט היו פתרונות שהסתמכו על ידע פנימי, ניסיון, וזיכרונות לאור מדורה בלילות. היום זקני השבט מבודדים מחשש לשלומם. לך תסביר את ההבדל בין בידוד לבדידות.

בדידות היא גזר-דין נפש.

ובאמת, אתה שם למעלה, שאני לא מאמינה בקיומך – לא הספיקו שואה, מלחמות, ניתוחים ומחלות? תמצא דור אחר לעשות ניסיונות.

 

אבל

הגשם מנקה את העולם, והשיטה כבר מצהיבה

תינוק נולד.

והחיטה צמחה, צומחת, ושוב תצמח

גם תפוזים

גם הכותנה.

 

 

 

 

 

 

4 Responses to ימי קורונה / סמדר זעירא 

  1. לאה אשכנזי הרץ הגיב:

    יפה ונוגע ונכון

  2. ממי לברון הגיב:

    ובעידן הזה יהיה היום שלפני הקורונה והיום שאחרי…ומי יודע מתי יגיע האחרי…

  3. צביקה הגיב:

    סמדר, כרגיל , כתבת מאוד יפה. בסוף נהיה יותר חכמים או לפחות סדרי העדיפויות יהיו לנו יותר ברורים

  4. גילי קרול הגיב:

    ממש אהבתי: את הקצב, את הכתיבה הקולחת ואת האופטימיות…

להגיב על גילי קרול לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

42495896