הייתי חלק ממשלחת של 40 אנשי סגל וסטודנטים מסמינר הקיבוצים, משלחת "לגלות את-יופיה".
יצאנו, כפי שאומרת כותרת המשנה של המסע, לגלות את ע(צ)מי, להכיר חלק חשוב בשורשי העם היהודי והחברה הישראלית. אנחנו כאן כדי ללמוד יותר על האופן בו אנשי חינוך מודעים, לומדים ומכבדים את המגוון הרב תרבותי של ישראל וכל זאת דרך הסיפור העשיר של יהדות אתיופיה גם היום.

70697443_10157683796952372_5207642013834412032_n

כמו בקבוץ

הלכנו בעקבות יפה, סטודנטית במחלקה לחינוך לגיל הרך במכללה, אל הכפר בו חיה משפחתה וממנו עלו הוריה לישראל. צעדנו כחמישה קילומטרים בסביבה חקלאית עם יופי עוצר נשימה. בבית הקברות ניצבת מצבה גדולה ועליה מגן דוד, מנורה ושמות בני הקהילה שנקברו במקום.

אבני הגדר של בית הקברות, שמונעים מבעלי חיים להכנס נפלו עם השנים. שיקמנו את הגדר וערכנו טקס קצר, יהודי מאוד וישראלי מאוד ובעיקר מרגש מאוד.
בטקס חשתי את החיבור החשוב בין קטעי תהילים ויזכור לבין "הליכה לקיסריה" של חנה סנש ו"התקווה". כל אחד מאיתנו מחובר ליהדות באופן שונה והטקס איפשר לכל אחד להביע את יהדותו כך שירגיש בנוח. תודה, יפה, שנתת לנו להיות חלק מהחלק הזה במורשת המשפחתית שלך.

ביקרנו בקהילה שיתופית, מהמקומות האלה שבהם מיד חושבים על קיבוץ. חיה כאן קהילה של מעל 500 חברים הפועלת לפי עקרונות המתכתבים היטב עם החינוך הפרוגרסיבי ועם התנועה הפמיניסטית. גברים ונשים עובדים זה לצד זה בכל סוגי המלאכות – מהחינוך, דרך בישול ועד טוויה וחקלאות. כששאלנו את אחד הצעירים אם הם דתיים, השיב: "אנחנו מאמינים בבורא אחד. זה שעמים שונים נותנים לו כל מיני שמות לא מחלק אותו אלא את בני האדם".
מוטו נוסף של הקהילה – "זה שאני עושה עבודה 'של אשה' לא משנה את המין שלי אלא את הבורות שלי". להשכלה יש חשיבות רבה בקהילה. הילדים לומדים מגיל הגן (עם גנן גבר) וגאוותם על הבוגרים שסיימו לימודים באוניברסיטה.

מי הוא יהודי?

את סוף השבוע העברנו בעיר גונדר, בה מחכים כ-7,000 בני הקהילה, חלקם כבר מעל עשר שנים, עד שממשלת ישראל תממש את החלטתה ותעלה אותם ארצה. לא אלאה אתכם במורכבות הסוגיה שמעורבים בה דת, חוק, כסף וכמובן פוליטיקה.

זה קשור לשאלות כגון- האם הם יהודים (מי קובע?) האם הם זכאים לעלות על פי חוק השבות שהשתנה במהלך העלייה של יהודי ברה"מ (והוא חוק אזרחי ולא דתי)? וגם לשאלות של כדאיות כלכלית ודינמיקה ומחלוקות פנימיות בתוך הקהילה.
אין לי תשובה טובה. לא לגבי השאלה כיצד צריך להכריע בשאלת עלייתם לארץ ולא לגבי השאלה כיצד מסייעים להם להתכונן לעלייה כזו ואיזו יהדות מציגים להם, אבל התרגשתי עד דמעות כששמעתי אותם שואגים את מילות ההימנון בעברית.

71030604_10157683796842372_6082163321702711296_n
על קצה המצוק

הגענו להרי סימיאן הגבוהים, אליהם נמלטו היהודים לאחר ששליטי אתיופיה התנצרו במאה הרביעית לספירה והחלו רודפים אותם.
היהודים באזור ההרים שמרו בקנאות על דתם ועל קהילותיהם ועמדנו על קצה המצוק ממנו יצאו באישון ליל רבבות האנשים הללו למסע מפרך בהרים ובמדבר, מסע שנמשך חודשים וגם שנים אל מדינת ישראל ומהווה פרק מפואר של גבורה ואומץ בתולדות העם שלנו.

וכאן הטרגדיה – שאחרי מאות שנות שמירה עיקשת על זהות יהודית ומצוות המקרא ואחרי עמידה על המשכיות הקהילה ואחרי כל סיפורי הגבורה ובמיוחד בשנות המסע דרך סודן – הממסד הישראלי לא הכיר ביהדותם אלא הטיל בו ספק. למי שנמצא כאן וחוקר ומחפש, אין ספק שחיה כאן קהילה יהודית מפוארת שיש לנו בישראל הרבה מה ללמוד ממנה. אין בזה ספק כלל.

הרהורים לקראת סיום

המסע שמסתיים היום אינו רק מסע אל עבר מפואר. הוא גם בחן את המציאות החברתית הקשה איתה מתמודדים יוצאי אתיופיה בישראל בהווה ויותר מכך, הוא מחוייב ליצור עתיד אחר.
המחוייבות שלנו היא להכניס את הסיפור הנפלא של הקהילה הזו ואת המסורות שלה ללוח השנה שלנו, לכיתות שלנו, לבתי הספר ולגני הילדים שאנו מלווים. יש לנו מחוייבות לספר סיפור ישראלי שלם.

71084705_10157683796617372_1308758641980997632_n

אני כבר יודע שהשנה, יום הכיפורים שלי יראה אחרת. מסורת עתיקה שהכרנו כאן מתארת כיצד היו היהודים יוצאים מבתי הכנסת במהלך יום הכיפורים ומפזרים זרעונים לציפורים. היו לכך שתי משמעויות: האחת היא שגם כאשר קשה לך, אתה חלש ורעב, תזכור שיש חלשים ממך שצריכים את עזרתך. השני, נוגע לחשיבות של איפוק ומחויבות. גם אם אתה רעב מאוד ויש לך ביד מלוא החופן גרעינים – אל תאכל. תן אותם למי שראוי.
השנה אביא את המנהג הזה לקהילה שלי בקיבוץ גבעת חיים.
כמו שהמימונה הוא חג שמקורו ביהדות מרוקו וכיום הרבה מאוד ישראלים מציינים אותו – כך לוח השנה הישראלי שלנו ירוויח עושר עצום מהמסורות הרבות שאנחנו מביאים איתנו.

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

42495896