*התייחסות לדבריו של שביט לין בפייסבוק

תודה שביט על פרסום הדברים כדי שניתן יהיה לדון בהם. קראתי את דברים (מספר פעמים, אני מודה…) ולא ירדתי לגמרי סוף דעתך. בכל מקרה, זו הזדמנות מצוינת להתעכב על הנושאים שהעלית ולנסות להבין אותם, ואף לחדד את המורכבות שלהם. שלא כמוך, לי אין עדיין דעה מגובשת בנושא, ואני ממשיכה להתלבט בדברים.

"אני נגד הטלת מגבלות כלשהן ובעד, קטגוריאלית, חופש ביטוי…" – בשיחות שהיו בנושא השיח בפייסבוק (חבל שלא הצטרפת, היה מעניין), הובעו דעות שונות, ודווקא סוכם ופורסם בעקרון שלא יורדו פוסטים, אלא ננסה להשתמש באלטרנטיבה אחרת – לדבר עם אותו אדם כדי לבדוק אם ניתן לכתוב את הדברים בצורה לא משתלחת ולא פוגענית. חלק מהתהליך היה גם להקים צוות שירתם לנושא. עם זאת, אני גם חייבת לציין שכמנהלות הקבוצה, אם פונים אלינו בתביעת לשון הרע לגבי דברים שנאמרו, עלינו לבדוק את הנושא מבחינה משפטית וחוקית, אחרת גם אנחנו כמנהלות נועמד לדין.

השימוש במושג "חופש הביטוי" לעיתים נעשה באצטלה של שמירה על הדמוקרטיה, אבל האם חופש הביטוי הוא מעל הכל? כמובן שיש לזה הסבר משפטי שאני לא נכנסת אליו, אבל מה קורה אם הערך של חופש הביטוי מתנגש עם זכויות וערכים אחרים?

אם ניקח כדוגמה קיצונית את האירוע שארע בחודש זה, לפני 24 שנים, כשנרצח ראש ממשלת ישראל, מה הוביל לאירוע הזה? האם בין שאר הגורמים לא ניתן לציין באופן מודגש את השיח שקדם לכך והוביל לרצח? זו כאמור דוגמה קיצונית, אך יש לזכור שלמילים יש כוח, לעיתים גדול הרבה יותר ממה שאנו נוטים לייחס להן. למשל: לחלק מהאנשים יש ילדים שהם חברים בקבוצה הזו, כך שכאשר מישהו משתלח במישהו אחר, זה לא רק מעיד על רמת הדיון שלנו כמבוגרים מול ילדינו אלא גם פוגע ממש בילדים ובמשפחה.

למעשה, רשת האינטרנט מגלמת בתוכה את הפוטנציאל למימוש חופש הביטוי של כל אדם באופן מרבי, ולצדו גם את הפוטנציאל של שימוש לרעה במדיום זה.

"הרשתות החברתיות הן הסעד האמיתי של הפרט בחברה כיום" – האמנם?

בכתבה שפורסמה בynet  מצוטטת אימו של דוד-אל מזרחי שהתאבד לפני ארבע שנים בגלל פוסט משפיל שכתבו חבריו. אמו, לימור, אמרה: "רק אם יהיו חוק, מדיניות והסברה כדי שאנשים לא יכתבו ברשת כל מה שעולה להם בראש, אפשר יהיה למנוע את המקרים האלה" ומה אומרת בנושא משפחתו של מנהל ברשות האוכלוסין שהתאבד בעקבות פוסט שפרסמה נגדו אישה שהאשימה אותו באפליה בשל צבע עורה?

אני מתעכבת על הדוגמאות הללו, כדי להבהיר שחופש הביטוי ה"מוחלט" הוא בעייתי, ואנחנו כקהילה בכל זאת צריכים לבדוק מה הגבולות שלנו לחופש הביטוי ולשיח הציבורי. מצד אחד לשמור על חופש הביטוי ועל הבעת ביקורת גם אם היא לא נעימה לשמיעה ואפילו קיצונית, ומצד שני לבדוק את המושג ומשמעותו מבחינה אמיתית וכנה.

האם כשאדם משתלח באדם אחר וגורם לציבור שלם לא לכתוב בקבוצה, האם זה לא גורם לאותה קבוצה לפגיעה בחופש הביטוי שלה?

לדעתי כשאדם כותב ככל העולה על רוחו, מעבר לזה שיש בעיה בפגיעה באנשים אחרים (ואכן קשה לנו להגדיר מה גורם לאדם אחר לפגיעה, הייתי עדה לכך בעבודה כעורכת "בתוכנו"), אנשים פחות מקשיבים לו ופחות יש דיון. ובכלל, האם יש דיון אמיתי בפייסבוק כמדיה כשיש אנשים מסויימים המביעים את דעתם ואנשים אחרים (או קבוצה) שמחזיקים בעמדה שונה (הנהלה לדוגמה וסיבותיה היא) לא מגיבים?

כאשר כתבת על תבונה ושגעון, הוספת בסוגריים "אם בכלל ניתן לקבוע קטגוריות כאלו". אם כך – איך אתה בדיוק קובע קטגוריה של "בינוניות"? מי שם אותך או אותי להחליט מה בינוני? באילו כלים ניתן להשתמש כשקובעים קטגוריה שכזו?

"אני נגד קונצנזוס ואני חושב שרק כך נמנע מבינוניות, נייצר חשיבה מקורית ופתרונות יצירתיים" – שביט, מה רע בלהסכים על דברים? האם צריך בכוח להימנע מהסכמה? למה שכקהילה לא נשאף להסכמות בדברים החשובים לנו? האם קונצנזוס = הימנעות מבינוניות ופתרונות יצירתיים? אני לא מסכימה איתך.

ההגעה להסכמה היא דרך דיונים והקשבה, פתיחה של החשיבה של כל אחד לראות את האחר, ולהיות יצירתיים כדי להגיע להסכמה רחבה ככל שאפשר.

האם אנחנו חייבים לפגוע האחד בשני בשם חופש הביטוי והיצירתיות ורק כך נגיע לדברים טובים ופתרונות?

לסיום, לאחרונה פנו אלי אנשים בטענה שיש שימוש ב"פייק-ניוז" ("חדשות כזב" בעברית) בשיח הקיבוצי בפייסבוק ובעוד מקומות. איך אנחנו אמורים להתייחס לזה? האם זה חלק מחופש הביטוי? (במיוחד כאשר עתיד קבוצה שלמה תלוי בהצגת הדברים הללו). על כך אין לי תשובה. נשאר לנו כחברי הקהילה אולי לנסות להעמיק בחומר המוצע לנו מכל הכיוונים, להפעיל שיקול דעת אישי, ולא לתת לאף אחד לשכנע אותנו ברמה של סיסמאות, מכל צד שהוא.

ואם שרדתם עד כאן – שאפו. כנראה שעוד נמשיך לתהות בנושאים הללו בעתיד הקרוב.