שאלתם את עצמכם לאחרונה מה עם התהליך? לא זה של השיוך, אלא זה של השלום. כמה מחברות וחברי הקיבוץ, נסעו לבדוק את הסוגייה בבירת הרשות הפלסטינית

הם היו ארבעה ששמו פעמיהם אל המוקטעה בעיבורה של רמאללה: שתי נשים החולמות על יונה עם עלה של זית שמביאה שלום, עם שני גברים שחלמו על יונה ממולאת בטבורו של שולחן עמוס בכל טוב מעדני הגדה – אקדים מעט את המאוחר ואספר לכם שאף אחת ואף אחד לא שב אפילו עם חצי תאוותו בידו, אך הבה נשים פעמינו להתחלה.

"פייסל מחאג'נה מאום אל פאחם הוא פעיל שלום סדרתי", מספרת שלומית בניון. "משפחתו באה במקור מהכפר לג'ון שישב מעל קיבוץ מגידו וחורבות המסגד שלו נמצאות כיום בתחומי הקיבוץ. היו להם אדמות רבות באזור כביש הסרגל והוא מארגן סיורי מורשת פלסטינאית ונמצא גם בקשר עם הרשות הפלסטינאית. הסיורים והמפגשים שלו נעשים דרך 'שכנים של שלום', הוא בקשר עם 'נשים עושות שלום' והוא זה שאירגן והזמין אותנו לסיור ברמאללה ובמוקטעה".

כן, רמאללה, בירת הרשות הפלסטינאית, מקום שהוא בבחינת "מעבר להרי החושך" עבור רוב הישראלים וכמובן שיש פחדים.

"פחדתי, אבל ראיתי שיוסי בליך ועקיבא הורביץ באים, אז הצטרפתי", מספרת תרצה מדיני. "במקור היינו אמורים לבקר במוקטעה ובמוזיאון מחמוד דרוויש, אבל בסופו של דבר בוטל הביקור במוזיאון דרוויש".

"אני בכלל הייתי בקנדה", מספר יוסי בליך. "אבל אז יצר איתי קשר עקיבא ושאל אם אני בא לרמאללה. אמרתי שברור שאני בא ושנינו בנינו על ארוחת צהריים פלסטינאית שוברת מחסומים ופתיחת שולחן כמו בספרים ובסרטים. האמת היא שאני לא מגדיר עצמי כשמאלני או כימני, פשוט התעניינתי לבוא ולראות במו עיניי, כי לא הייתי ברמאללה מאז כתה י"ב".

אפרופו אוכל ברמאללה – אני מספר להם שאכלתי פלאפל בקהיר, ביפו, בנבטייה, במזרח-ירושלים ובבוטק'ה הכחול בהוד השרון, אבל אין כמו הפלאפל בג'ילזון, מחנה הפליטים של רמאללה. "בטח אכלתם שם את ארוחת השנה", אני אומר ליוסי. עיניו הנוגות מספרות סיפור אחר, אך הבה נחזור למסלול הסיור.

עם הכניסה לשטחי הרשות הפלסטינאית, הצטרפו לאוטובוס גם אופנוע וניידת של המשטרה הפלסטינית שליוו את הקבוצה בשל חששות שהביעו חלק מהמשתתפים. קצת אחר כך, הם הגיעו לרמאללה.

"זו עיר מקסימה", קובע יוסי. "ממש מודרנית, רחובות יפים ולא מוזנחת. במוקטעה, הבנויה בסגנון פשוט, נכנסנו לאולם ענקי שעשה לי מייד אסוציאציה של משטרים קומוניסטיים ותמונות שרואים מצפון קוריאה. היו שם שטיחים, המון תאורה ומסכי ענק עליהם הוקרנו הדוברים במפגש".

מהצד הפלסטינאי, אורגן המפגש בידי "הוועידה הפלסטינאית לאינטראקציה עם החברה הישראלית". מנחה המפגש היה ד"ר זיאד דרוויש "שדיבר עברית צחה ומעולה וגם ג'יבריל רג'וב שדיבר אנגלית עם מילים מפוצצות במבטא פלסטינאי כבד", מספר יוסי.

שלומית מספרת שלדוברים הפלסטינאים היה חשוב להציג חזית של רודפי שלום. "הם התמקדו במסר: תקווה היא המוצא עד שיגיע איש אמיץ". תרצה מספרת שישראלים ופלסטינאים ישבו זה לצד זה בעת הנאומים ובסיום נשאלו שאלות וגם הישראלים דיברו. הפלסטינאים הדגישו שמכיוון שאין תהליך מדיני, חשוב להם להיפגש בינתיים עם כמה שיותר ישראלים, מכל חלקי החברה, כשהם מוכנים לבוא לכל מקום בישראל אליו יוזמנו, כדי לשכנע את החברה הישראלית שפני אש"ף ואבו מאזן לשלום.

ואז הגיע הרגע הגדול. "זהו, נגמרו הנאומים והיינו בטוחים שהנה זה מגיע, יפתחו לנו שולחן עמוס במטעמים, אבל אז אמר אחד המארחים: למדנו משרה נתניהו, הבאנו לכם חמגשיות", מקונן יוסי ואני נזכר בוויקטור חסון שואג על החיילים המצריים שלא בדיוק מצליחים להכין לו קפה – "מה זה, אשכנזים נהייתם?".

טוב, אכלו מה שהיה בחמגשיות ואז יצאו לסיור במוקטעה. תחנה ראשונה – קברו של יאסר ערפאת. "הופתעתי מהקבר", מספר יוסי. "זה קבר צנוע ומינימליסטי, חיכיתי למשהו בומבסטי יותר". תרצה ושלומית מספרות כי, בין השאר, המינימליזם נובע מכך שערפאת הדגיש כי הוא חי בפשטות כמו העם שלו והזמניות נובעת גם מהסיבה שערפאת ציווה להעביר את קברו לירושלים, אם וכאשר.

לאחר מכן, עברו כולם לסיור במוזיאון לתולדות העם הפלסטינאי. "שם היה משהו שהוציא אותי מדעתי", נזכר יוסי בכעס. "הייתה שם את התמונה המפורסמת של הפלסטינאי עם הדם על הידיים מהלינץ' שבוצע בשני חיילי המילואים שטעו ונכנסו לרמאללה. הכיתוב ליד התמונה: מפגינים ליד משטרת רמאללה".

שלומית מצביעה על כיוון חשוב שעלה בסיור. "קשה לראות אותנו דרך העיניים שלהם, את ישראל כמדינה תוקפנית הפוגעת בהם ולעומת זאת ערפאת מוצג כשוחר שלום, שרק בתקופה מסויימת פנה לדרך המלחמה אך שב אל דרך השלום לקראת תהליך אוסלו".

תרצה מצביעה על האתגר. "הכל כל כך מסובך, כל כך מורכב, אבל חייבים ללכת ולדבר, בעיקר כשאין תהליך שלום רשמי או מו"מ. חייבים לדבר למען דור העתיד ועם כל הקושי, לנסות ולהגיע להסדר".

יוסי חושב אחרת לגמרי. "הרשות הפלסטינאית היא גוף מושחת מהיסוד, המייצר ססמאות שמאחוריהן יש דיקטטורה, גוף הקיים אך ורק בזכות ישראל. אם לא הייתה תמיכה ישראלית, החמא"ס היה עולה מייד לשלטון גם שם. אני לא מאמין שניתן להגיע לפתרון, כי כבר אי אפשר לפנות מתנחלים מהגדה ובלי זה לא יהיה הסכם. אני חושב שצריך לפתח את המסחר איתם, להעלות שם את רמת החיים, כי בדור שלנו אין סיכוי להסכם והביקור חיזק אצלי את התחושה הזו".

קבר ערפאת

שלומית מסרבת להרפות מהאופטימיות. "אני אופטימית, צריך תמיד לנסות ולדבר, משום שאם מדברים יש פחות זמן לירות ולהיות אלימים. יחד עם זאת, אני חושבת כמו יוסי שהוועדה לאינטראקציה שאירחה אותנו, שייכת ליישות מושחתת ולא מתפקדת, אם כי חייבים לזכור שאבו מאזן לא נקט בדרך של טרור והוא פרטנר למו"מ".

כך גם תרצה. "למרות הכל, אסור לנו לוותר על הנסיונות לדבר. נכון, יש לי רגעי נפילה וייאוש, אבל אני מתעשתת".

אני מסכם לעצמי כי המציאות היא אותה מציאות וכל אחד בוחר איך להתמודד איתה. באופן מקרי או לא – שתי הנשים חושבות שאסור לאבד את התקווה וצריך לעשות מה שניתן ושני הגברים איבדו את האמון בסיכוי לשלום.

אנחנו מדברים עוד קצת על ישראלים, פלסטינאים, נסיונות למגעים כאלה ואחרים ואז מסיימים ביס אחרון מעוגת הגבינה הנפלאה של פנינה בליך ונפרדים ללילה טוב. כשאני רוכב אל תוך הלילה הקיבוצי, אני מהרהר ביונה שלא הגיעה – על השולחן ברמאללה, כמו גם ביונה שכנראה לא תגיע – זו עם עלה של זית.