אני רואה ביציאה לפנסיה שתי אפשרויות שונות, שהשילוב ושיתוף הפעולה ביניהן יכול לעזור לי בהמשך חיי, ובנוסף – אולי גם להביא את השלום בין בני האדם. ואם אבחר רק באפשרות אחת – מתוך השתיים – השלום לא יהיה שלם:

אפשרות אחתהמשך החיים שלי כמות שהם, רק בלי עבודה או עם עבודה חלקית, כשהדגש הוא מילוי וסיפוק הצרכים שלי, וכשהם מסופקים אני מתנדבת, עוזרת, ממציאה רעיונות לטובת חברי – האנשים האחרים.

זה מצב, שאני אישית, מאוד אוהבת ומכבדת ומעריכה את אלה שחיים כך.

אפשרות נוספת – שעובדת עלי כמו גרגר האפונה על הנסיכה האמיתית – (ומי שעדיין לא ראה את הסרט "בליפ" מוזמן לראות אותו) היא: "ובכל זאת, מה כל הדבר הזה? במה מדובר כאן? למה בכלל אני נמצאת כאן? בשביל לחיות ואחר כך למות? בשביל מה או בשביל מי כל זה נחוץ? מה המטרה של מי (או מה), שיצר את יצירת הפאר הזאת שנקראת בן אדם? שיצר את מנגנון הקסמים הנפלא הזה שנקרא "מוח" או "מחשב ביולוגי" – שכל המחשבים הכי מפותחים שלנו לא מדגדגים את קצה ההתחלה שלו – והוא (כלומר המחשב הזה) – הוא "אני" = הבן אדם?

וכל השאלות האלה מביאות אותי לחפש (בזמן שהתפנה לי מהעבודה) במקום שעוד לא הייתי בו מקודם. במקום, שהוא לא רק המשך, אלא התחלה = משהו חדש. בכיוון אנכי, בטיפוס לקומה השנייה של הבית. או אולי אפילו לכיוון הקומה ה–100?

או – מה הקשר בין בריאות הגוף והנפש – לבין המרחב הידוע לי והמרחב הלא ידוע לי – לבין שתי הקומות של הבית?

או – מהן ההזדמנויות הנוספות (שעוד לא פגשתי בהן) העומדות בפני כשאני יוצאת לפנסיה?

או – האם, בכלל, מעניין אותי להיפגש עם נושאים ועם מושגים, שונים קצת מאלה שאני מורגלת עליהם?

זה לא שאנחנו לא מכירים את הנושאים האלה – אבל בדרך כלל, כשאנחנו נפגשים בהם אנחנו אומרים לעצמנו: "אין לי זמן"; "לא עכשיו"; "אחרי שאגמור את…"; "אין לי כוח לשטויות האלה". ועוד הערות מהסוג הזה.

ובאמת למי יש היום כוח וזמן לכל "העולם הנפלא ורחב הידיים", שנמצא מחוץ לחיי היומיום. כולנו עסוקים בהישרדות, כולנו עסוקים בלהישאר איפה שאנחנו, כולנו עסוקים… ובכלל "מי אמר ש… יותר חשוב מ…" או ש… יותר מפותח מ… " וכך הלאה וכך הלאה.

ובכל זאת אם לרגע נפנה את תשומת לבנו לא רק אל "מה שאנחנו עושים" אלא אל "מי אנחנו" נוכל לגלות שאנחנו בעצם שניים:

בהיבט אחד – אנחנו בן אדם מאוד אינטליגנטי, שנולד עם כל הכישורים והאפשרויות לנהל את חייו בהתאמה למטרה שלשמה בא לעולם. ויש לו פוטנציאל אינסופי, שמסתתר בכלי הנפלא שנקרא מוח, שמזמין אותנו תמיד להפעיל אותו ולפתח את הפוטנציאל הזה.

ובהיבט השני – אנחנו מערכת של הרגלים, שמנהלים לנו את החיים, ואם אחד מאותם הרגלים לא בא על סיפוקו – אנחנו נעשים לא שקטים, מאבדים ריכוז… עד שלא נספק את רצון ההרגל הזה.

כדי להיות בריאים בנפשנו ובגופנו למה אנחנו זקוקים?

אנחנו זקוקים לשתי המערכות האלה, שתעבודנה בשיתוף פעולה.

המערכת האינטליגנטית – אמורה לנהל את עצמנו. כלומר: את הגוףרגששכל שלנו, כדי שיתפקדו בשיתוף פעולה ובאיזון ביניהם ויאפשרו כיוון של התפתחות.

המערכת ההרגלית – אמורה לנהל את ההישרדות שלנו בחיי היומיום: עבודה, פרנסה, ניהול בית המגורים והמשפחה: קניות, בישולים, סידורים וכל מה שקשור ברמה הרגילה של החיים.

מתי ולמה חל שיבוש בהתנהלות של עצמנו?

השיבוש שחל בחיים שלנו נובע מכך, שמסיבות אלה ואחרות המערכת האינטליגנטית שלנו נרדמה לה בפנים, ומי שמנהל היום את הגוף-רגש-שכל שלנו היא המערכת ההרגלית, שאין לה מושג איך מנהלים יצירה כזאת, וההתנהלות הזאת היא מקור הכאבים שלנו, מקור חוסר האיזון בחיינו, מקור המחלות והשיבושים ביחסים עם אנשים.

האם יש דוגמאות נוספות לקשר (או לחוסר קשר) בין המערכת האינטליגנטית לבין המערכת ההרגלית?

ניקח לדוגמה בית בן שתי קומות (היום זה מאוד נפוץ בסביבתנו) ונתבונן בו:

1. בקומה הראשונה – מתנהלים חיי היומיום. כאן נמצא כל המוכר והידוע לנו = המערכת ההרגלית, שהיא גם מקור ההנאות שלנו וגם מקור הסבל.

2. בקומה השנייה – מה קורה בקומה השנייהמה שאנחנו יודעים זה, ששם יותר גבוה, יש יותר מרחב ראייה ולכן קל יותר לנהל משם את החיים. יש יותר אופציות, שלא רואים אותן מהקומה הראשונה. אבל מה באמת יש שם? רק מי שהיה (או יהיה) שם – יודע.

האם ואיך אפשר להגיע מהקומה הראשונה לשנייה?

יש "מעלה המדרגות". הרבה מאוד שיטות עוזרות לנו בטיפוס ב"מעלה המדרגות", מהקומה הראשונה לקומה השנייה. הרבה מאוד מהשיטות האלה נתקעו באמצע, במדרגה זו או אחרת (מתייחסות אל עצמן כאל היעד אליו אנחנו אמורים להגיע), ושכחו שהן נוצרו כדי לעזור לנו לטפס לקומה השנייה של הבית ואולי גם יותר גבוה.

והמוח שלנו? – היכן הוא עובד? בקומה הראשונה? בקומה השנייה? האם העובדה שתאי המוח לא מחדשים את עצמם אומרת שהמוח חייב להתנוון?

או אולי מסתתר שם איזה שהוא סוד שאני לא מבינה אותו – ואם באמת המוח מתנוון לקראת סוף החיים – זה רק בגלל שלא הפעלתי אותו כראוי?

התקופה הזאת שנקראת "יציאה לפנסיה" מזמינה אותי (עכשיו. כשיש לי פנאי) לגלות את צפונותיו של המחשב הביולוגי = המוח = אני.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

42495896