לאיסלנד רציתי להגיע כבר הרבה זמן. יש משהו קסום בשם של המדינה ובריחוק-בידוד הזה שלה שתמיד משך אותי. זוהי בעצם פיסת האדמה הכי חדשה על כוכב הלכת שלנו, בת 25 מיליון שנה בלבד. יש כאן כמעט הכל – גייזרים מתפרצים, הרי געש, מכתשים המבעבעים בוץ סמיך ורותח, קיטור לבן הפורץ מן הקרקע, נביעות גאותרמיות, לבה שנקרשה בצורות מרהיבות, קרחוני ענק שיצרו ברבות הימים קניונים ועמקים, מפלים, לגונות, נהרות גועשים ועוד.

מכיוון שבחורף קר שם יותר, קשה יותר להתנייד ובכלל לא ממש נוח לטייל, היה לי ברור שפברואר זה חודש מצוין לנסוע לשם… לפעמים אני לא ממש יודע איך הראש שלי עובד אבל האמת שהיה לי גם חוב קטן מהטיול שעשיתי לפני שנה לאיי לופוטן, שם פיספסתי את הזוהר הצפוני (האורורה) וקויויתי שאולי הפעם יהיה לי יותר מזל, ובחורף הסיכויים כמובן טובים יותר לתפוס את אורות הצפון.

אז ההחלטה התקבלה – סוף פברואר, רק אני והמצלמה.

הגעתי לאיסלנד לקראת הערב ושקיעה מופלאה קיבלה אותי עוד במטוס. בשניה שיצאתי החוצה הבנתי שהולך להיות קר. הטמפרטורה הראתה שבע מעלות מתחת לאפס שזה ממש לא נורא אבל הרוח… בזכותה ההרגשה הייתה באזור ה-20 מעלות מתחת לאפס, והרוח הזאת תלווה אותי במהלך כל השבוע ותקלקל לי המון תוכניות.

ההגעה לאיסלנד מישראל היא יחסית פשוטה. טסתי לפרנקפורט, ומשם טיסה של שלוש וחצי שעות לקפלביק הנמצאת כ-50 ק"מ מרייקיאוויק – עיר הבירה של איסלנד. למרות שטחה הגדול, 103,000 קמ"ר (יותר מפי ארבע מישראל), האוכלוסייה באיסלנד קטנה מאוד, ומונה כ-320,000 נפש בלבד, יותר ממחציתם חיים בעיר הבירה רייקיאוויק.

את מסלול הטיול תכננתי עוד מישראל. אחרי המון התלבטויות החלטתי לעשות את החלק הדרומי של האי ואת הסיבוב המפורסם שנקרא הגולדן סירקל.

הנסיעה באיסלנד בחלק הדרומי היא בעיקר על כביש מספר 1. הכביש עצמו נוח למדי כל עוד מזג האוויר מאפשר זאת. לצערי מצאתי את עצמי נאבק עם הכביש לא פעם בעיקר בגלל הרוחות העזות שמעיפות חול ושלג לכל כיוון. הרכבים מותאמים לכבישים הקפואים (מעין מסמרים על הגלגלים לשיפור אחיזת הכביש) אך עדיין הנהיגה לא פשוטה במקומות בהם הכבישים מכוסים בשכבת קרח.
כמו כן באיסלנד ישנה בעיה רצינית של סופות חול-חברות השכרת הרכב דואגות היטב להפחיד את האנשים (ובצדק יש לאמר) ולרכוש את הביטוח המכסה במקרה של סופות חול.

באיסלנד אין כמעט עצים וההרגשה הרבה פעמים הייתה של נוף ירחי משהו. אני חייב לאמר שלצערי נסעתי המון בתוך ערבות שלג, אני משוכנע שבקיץ המראות הרבה יותר מרשימים-לפחות בדרך הדרומית-ופחות חד גונים.

את הלילות עשיתי בבתי הארחה שונים. הרמה מאד גבוהה והאיסלנדים מאד חביבים. לרוב מדובר בתוספת של חדרים לבית קיים והאווירה מאד ביתית ונעימה.
אם חשבתי שאטייל לבד בחורף באיסלנד-טעיתי. למקומות התיירותיים מגיעים אוטובוסים ופשוט שופכים המוני תיירים. המזל הוא שמזג האוויר משאיר אותם בחוץ רק לכמה דקות – הם מצלמים מהר עם הסמארטפונים, כדי להוכיח שאכן ביקרו במקום, ואז הם חוזרים לנוחות היחסית של האוטובוס.

המטרה שלי בטיול הייתה צילום. בחרתי את היעדים מראש אבל שכחתי לבחור את מזג האוויר…
כבר ביום השני פורסמה אזהרת מסע שלא לנסוע לכיוון אליו תכננתי לנסוע. אפילו קיבלתי אי מייל מחברת השכרת הרכב שמבקשת בכל לשון של בקשה לשנות תוכניות ולא להגיע לאזור הדרומי.
ההתלבטות הייתה מאד גדולה. מבחינתי המשמעות שלא לנסוע ביום הזה (וגם ביום שלמחרת) הייתה לשכוח מכל מה שתיכננתי.
עקבתי באינטרנט אחרי התחזית, וכשראיתי שהסופה תהיה בשיאה רק בשעות הצהריים, החלטתי לצאת מאד מוקדם.
הזריחה בתקופה זו באיסלנד היא באזור תשע בבוקר, ומאד מוקדם מבחינתי היה שש בבוקר. נסיעה של פחות משלוש שעות ארכה כמעט שבע שעות. היו רגעים שחשבתי שהמכונית תעוף מהכביש, אבל בסה"כ ההחלטה לצאת מוקדם הצדיקה את עצמה והגעתי ליעדי בשלום, והקדמתי את שיא הסופה (התברר לי שכל הכבישים למקום אליו נסעתי נחסמו זמן קצר לאחר שהגעתי ליעדי).

עכשיו הכיף האמיתי מתחיל. או אמור היה להתחיל…

הגעתי לאחד האזורים הכי מיוחדים בעולם – אזור הנקרא לגונת הקרחונים. גודלה של הלגונה הוא 20 קמ"ר ועומקה מעל 300 מ'. זוהי לגונת הקרחונים הגדולה והעמוקה ביותר באיסלנד וכנראה גם היפה ביותר. הלגונה נוצרה בשנת 1932, ולפני כן הייתה מכוסה כולה בקרחון עבה. כשהחלה המסת הקרחון, גושים גדולים של קרח נפלו ממנו והחלו לצוף על פני הלגונה, עד שהגיעו לים הפתוח. הבעיה הייתה שפשוט לא יכולתי לצאת מהרכב בגלל הרוחות. המשכתי לאכסניה וחיכיתי למזג אוויר טוב יותר שכמובן לא הגיע. למעשה הייתי לכוד בתוך האכסניה בגלל מזג האוויר הנוראי ששרר בחוץ. למחרת בבוקר מזג האוויר השתפר מעט אך רק מעט… עד שהגעתי ללגונה הרוחות הכו בעוצמה אדירה – הפעם לא ויתרתי ויצאתי החוצה רק כדי להבין שלא אצליח לצלם בתנאים הללו. באותו רגע נשבעתי שהיעד הבא שלי יהיה למקום אקזוטי עם טמפרטורות אנושיות.
אבל אסור להתייאש-ולקראת השקיעה פתאום השמיים התבהרו והרוח נרגעה. זה היה מחזה מאד משעשע לראות כמויות של אנשים נוהרים למכוניות שלהם כדי לסוע ללגונה ולצלם.

ומה יש לאמר… זה היה שווה כל רגע… המראה של הקרחונים הגוססים להם לאיטם על חוף הים השחור משחור על רקע הגלים האימתניים – אני באמת חושב שהמראה הזה בלבד מצדיק את הנסיעה לאיסלנד:

אי אפשר לדבר על איסלנד בלי להזכיר את הסוסים האיסלנדיים הבאמת מיוחדים. הסוסים הראשונים הגיעו לאיסלנד בספינות הקטנות של הוויקינגים הנורווגים במאה התשעית. כבר אז החל תהליך של מיון: בגלל מגבלות המקום בספינות בחרו את הסוסים החזקים והבריאים ביותר. מאז המאה ה-13 לא יובאו סוסים לאיסלנד, ומהמאה ה-19 הדבר אף נאסר על פי חוק. כך התפתח הסוס האיסלנדי, הנחשב לגזע טהור יותר מכל גזע אחר בעולם. הסוס האיסלנדי משמש כוח עבודה רציני, יש לו צוואר שרירי קצר, רגליו קצרות וחזקות, גובהו 1.40 – 1.35 מ' (נמוך מן הסוגים המוכרים לנו) "פרצופו" מעט שונה ומבנהו חזק. יש לו יכולת להתמודד עם כבישים מושלגים בחורף, ויש לו התכונה הנדירה של ריחוף כאשר רק רגל אחת על הקרקע. תכונה זו מאפשרת לו עדיפות בהתמודדות עם שטחים קשים באיסלנד הטרשית-סלעית ברוב שטחי המדינה.
את הסוסים ראיתי למעשה כמעט בכל מקום. ישנן חוות פתוחות בהן יש מאות סוסים, וניתן פשוט לרדת מהרכב ולטייל בין הסוסים וכמובן לצלם אותם.

ואי אפשר בלי התמונה האהובה ביותר על שחר, אביב ושני:

אחד הדברים הקסומים בעיני באיסלנד זה החופים. מלבד הצוקים הדרמטיים שצצים להם מהים, יש את החול הוולקני השחור שבשילוב עם קצף המים הלבן יוצר מחזה מרהיב במיוחד. הגלים בחוף עצומים. עוצמה שקשה לתאר במילים. בעצם במרחק של מטרים ספורים מהחוף הגלים מגיעים לגובה רב, וזה כמובן מצטלם נהדר… לא סתם נקרא המקום שבתמונה החוף\חול השחור:

כאשר הסופה התחילה (שוב) הייתה מערת נטיפים, שניתן להסתתר בה עד יעבור זעם, וכמובן לצלם:

לא יכולתי לוותר על צילום במערת קרח. חודשים מראש הייתי צריך להזמין מקום בסיור מיוחד לצלמים למערת קרח. אין דרך לדעת לאיזו מערה נוסעים מכיוון שזה תלוי במזג האוויר ובמצב המערה. כל חורף נפתחות מערות חדשות וההגעה אליהן היא עם רכב מיוחד. המראה בתוך המערה פשוט לא יאמן (זה אני בתמונות – טיימר של 10 שניות הספיק לעשות את העבודה):

לאורך הדרך על כביש מספר אחד פזורים מפלים רבים. סלג'אלנסדפוס וסקוגפוס הם רק שניים שנמצאים על הדרך. איסלנד מפורסמת במפלים הדרמטיים שלה והמראות הנשקפים משם אכן מרשימים. המקומות הללו מאד מתויירים ולא קל לצלם אותם ללא אנשים, אבל לפעמים יש יתרונות בזה:

כפי שיש תחזית מזג אוויר כך גם יש תחזית לאור הצפוני. בלילה האחרון לפני חזרתי הביתה התחזית הייתה מבטיחה-לילה בהיר ללא עננים ופעילות גבוהה של האורורה. ואכן לקראת 9 בערב סוף סוף ראיתי את האור הירוק הקסום:

איסלנד היא ללא ספק מקום מיוחד. אפילו בחורף. מזג האוויר הוא תמיד תעלומה, והפעם הוא יותר הפריע מאשר עזר. עדיין, הנופים באיסלנד מאד מיוחדים.

אני ממליץ לטייל בתקופת הקיץ\סתיו כי הסיכויים למזג אוויר טוב יותר גדולים, ומה שלא פחות חשוב – אפשרויות הטיול והאפשרות להעמיק ולהיכנס אל מרכז איסלנד, ולטייל שם גם רגלית, גדולה יותר.

אבל אם הייתי מספיק ורואה הכל לא היה לי תירוץ טוב לחזור לאיסלנד… כך שהכל לטובה.