הפוסט המפרגן שהעלתה גילת בפייסבוק בו נראו כל המטפלים הסיעודיים חוגגים במסיבת ליל השנה החדשה, סידר לי את ההתלבטות את מי לראיין הפעם למדור "מה את/ה עושה כל היום". פניתי לגילת וביקשתי שתחבר אותי עם אחת המטפלות במבוגרים בקיבוץ והיא אמרה כי לני של יערה תהיה מושלמת למשימה.

העובדות/ים הזרות/ים חיים בקיבוץ במשך תקופות ארוכות, לפעמים אפילו עשרות שנים. ברוב המקרים זה מסתכם ב"שלום שלום" בכביש, אבל רובנו לא ממש מכירים אותם. אז הנה ההזדמנות להכיר לכם קצת יותר מקרוב את לני.

היא נמצאת בארץ כבר 20 שנה, מתוכן 11 בגח"א כשלפני כן עבדה במשך שמונה שנים בנתניה. היא הגיעה לקיבוץ כממלאת מקום למטפלת של מרים מוהר, בה טיפלה רק כחדשיים ולאחר מכן טיפלה שש שנים ברות פולק. בחמש השנים האחרונות היא עובדת עם יערה בן אור ועוד נספר על הקשר המיוחד שיש ביניהן.

כשהגעתי לבית השקט, הנקי והרגוע של יערה שקראה ספר בחדר השני, לני כבר חיכתה לי ליד הדלת ונראה היה שהיא נרגשת לקראת הפגישה. היא בחורה חייכנית וביישנית, צנועה ומקסימה. קל מאוד להתאהב בה.

לני, ספרי קצת מאיפה באת ועל משפחתך

"הגעתי לישראל מצפון הפיליפינים. יש לי בעל, שתי בנות בגילאים 26 ו- 24 ובן בגיל 23. יש לי שתי אחיות שגם הן עובדות סיעודיות בישראל, אחת בת"א והשנייה בירושלים. הבת הגדולה שלי התחתנה לפני שנה ודודתי עזרה לבעלי לגדל את הילדים והיא חיה איתם בבית שלנו. מאז שהגעתי לארץ ביקרתי בפיליפינים ארבע פעמים.

יערה ולני

הפעם האחרונה הייתה לפני שנה לרגל חתונת בתי והביקור הזה היה אחרי עשר שנים שלא נסעתי. הילדים גדלו והפכו לבוגרים והכול היה נראה לי שונה. היה לי נהדר וקשה לחזור אבל היה לי ברור שאני חוזרת, כי בפיליפינים לא הייתי מצליחה למצוא מספיק עבודה כדי להתפרנס. הרגשתי כאילו אני מתחילה את כל תהליך ההתאקלמות בישראל מההתחלה: הגעגועים הביתה, להתרגל שוב לחיות בארץ אחרת ולנהל קשרים בשלט רחוק".

איך את שומרת על קשר עם המשפחה?

"תודה לאל שיש סקייפ. אני מדברת עם הילדים כל שבוע בסקייפ וזה מאפשר לי לשמור על קשר משמעותי יותר איתם, לראות איך הם גדלים ולהרגיש שאני חלק מהחיים שלהם. הילדים רוצים מאוד שאחזור הביתה וכשחזרתי בפעם האחרונה, הם אמרו שאולי גם הם יבואו לעבוד בישראל. אמרתי להם שאני לא רוצה שהם יעשו את זה. אני כבר יודעת להסתדר בארץ אחרת ואני יודעת כמה זה מורכב, אבל אני לא יודעת איך זה יהיה עבורם ולא רוצה שיהיה להם קשה. אני מתכננת לעבוד עוד כמה שנים בישראל ולחזור הביתה. אני רוצה שהם יהיו שם כשאחזור".

איך את מרגישה בקיבוץ?

"אני אוהבת מאוד את החיים השקטים בקיבוץ, אין כמו הקיבוץ, אני מרגישה פה כמו בבית", היא אומרת ועיניה זוהרות. "אוהבת את החיים בתוך קהילה, את הידיעה שיש מישהו שדואג לי ואפשר לפנות אליו בעת צרה. כשגרתי בנתניה הרגשתי זרה ומנותקת מאוד, לא היה לי אפילו למי להגיד 'בוקר טוב' ברחוב. אני לא זקוקה להרבה עזרה וגם לא נוהגת להתלונן גם אם העבודה קשה, זה לא משנה לי כל עוד אני בסביבה של אנשים שמעריכים אותי וגורמים לי להרגיש רצויה. טובה תמיד הייתה שואלת אותי אם הכל בסדר, אמרתי לה שבאתי הנה בשביל לעבוד ולא בשביל להתלונן".

יש לך קשר עם המטפלים הסיעודיים בקיבוץ או מחוצה לו?

"אני אדם פרטי מאוד ואוהבת את השקט שלי, להיות בבית. כשיש לי זמן פנוי, אני מעדיפה להיות בשקט בבית וכמעט ולא נוסעת מחוץ לקיבוץ. אין לי צורך להיפגש עם פיליפינים אחרים ולכן אני גם לא פוגשת את אחיותיי בתדירות גבוהה.

בעבר הייתה קהילת המטפלים הסיעודיים בקיבוץ גדולה יותר וכיום היא הצטמצמה לאחר שחלק מהקשישים נפטרו. אני בקשר עם המטפלים האחרים אך לא מרגישה צורך להיפגש מחוץ לשעות העבודה".

מה את אוהבת לעשות?

"משמחים אותי דברים קטנים: אני מגדלת חתולה ואוהבת מאוד לטפל בגינה. אני אוהבת ללכת לכלבולית ועושה כל ערב הליכה מסביב לקיבוץ. בקיץ הייתי הולכת פעם בשבוע לבית הקברות להשקות את הצמחים על  הקבר של עודד ושל רות ותרצה פולק. הנוף של הפרדסים שנפרס מתחתיי מילא אותי שמחה.

כאשר יערה הולכת לסביום ויש לי זמן לעצמי, אני אוהבת להיות בשקט שלי בבית, לנקות או לבשל. בערב אני אוהבת לראות טלוויזיה ולקרוא. אני אוהבת לראות חדשות ומתעניינת בפוליטיקה עולמית ואקטואליה. חשוב לי לדעת מה קורה בעולם.

בזמן האחרון התחלתי ללמוד עברית עם יהודית רז (אמא של יותם רז בעלה של עדי קרול). זו יוזמה שהתארגנה במסגרת 'בנק הזמן'. יערה נותנת  שעורי אלכסנדר ליהודית ובתמורה יהודית נותנת לי שעורי עברית. אנחנו עובדות עם חוברת מסודרת (ראו תמונה) ועכשיו אני יודעת כבר לקרוא אותיות. כשאנחנו מטיילות בחוץ, אני מסוגלת פתאום לקרוא מה כתוב בשלטים ברחבי הקיבוץ וזה ממש נחמד".

הספרים של לני

איך הקשר עם יערה ועם המשפחה?

"יש לי קשר טוב מאוד עם יערה ועם המשפחה שלה. זה קשר שמתפתח לאט לאט, אני נמצאת בכל המפגשים והארועים המשפחתיים ומרגישה מאוד בנוח. חשוב לי להיות בקשר עם כולם, לשוחח, להיות מעורבת ולא לשבת בצד ולהתבייש. ביקשתי מצפריר והוא נתן לי ספר על ארכיטקטורה בקיבוץ, ואני נהנית מאוד לקרוא בו (ראו תמונה).

יערה הוסיפה בסיום השיחה שהיא יודעת שזכתה בלני ושלא לכולם יש מזל כמו שלה לזכות במישהי נעימה ונחמדה כמוה. שאלתי את יערה אם יש לה תמונה משותפת עם לני. היא אמרה שאצלם במשפחה "פחות נוהגים לצלם" אבל הסכימה לבקשתי לצלם את שתיהן בפוזה שנדמה לי שמשקפת את הקשר החם ביניהן.