זכרון הקולנוע שלי מתחיל דווקא בבאר שבע, בקולנוע "אמפי" הפתוח. כל הקרנת סרט (פעם-פעמיים בשנה?) היתה חגיגה משפחתית!
על העץ הגבוה, ממש מול המרפסת שלי אני צופה ב"מחזה" מעניין ולא שגרתי: גוזל די מגודל ורעבתני של קוקיה – מצווח בקולי קולות לכיוון עורב שממהר להאכיל אותו.
בניגוד לתערוכות בהם הציור/הפסל/הצילום או האובייקט נוצרים בסטודיו ומובאים אל הגלריה לתלייה/תצוגה, בתערוכה הזו חלק גדול נוצר מתוך ובתוך החלל, מאופן ההצבה של הדברים, על גבי מדפים וקירות הגלריה. בשל כך, מצאתי לנכון לראיין את נעה על האופן שבו נוצרה התערוכה.
"אני מאמין גדול בכוח של הציבור לשנות, ואני מקווה שהכוח הזה ימשיך הלאה כי המלאכה עוד רבה."
1. אלף בית גימל של המוסיקה אמור לא הגיעו לארץ (כ"מ) (4, 5)
כמו הרבה אולמות קטנים ועצמאיים – הוא נסגר, אבל רק כדי לשוב ולהיפתח שוב! המקום מאד חביב, עם בית קפה קטן ואינטימי ומסעדונת בקומת הקרקע.
"הוא אמר לי ששחקן בקבוצת הנוער לא אהיה, אבל בגלל תכונות אחרות שיש לי מאמן טוב ביום מן הימים כן אוכל להיות. מאותה שנה התחלתי לעבוד עם ילדים, ומאז עברו כבר כמעט 20 שנה."
היתה בת יחידה אך בני כיתתה היו לה כאחים ואחיות ומעולם לא בגדו בה. לאחר עזיבת הקבוץ הסכימה לחזור רק לאחר שעברו ללינה משפחתית.
הסרט מצליח להעביר את הכעס שהנער המגורש מרגיש, את הניכור של המשפחה, את הקושי של ההורים ובעיקר של הילדים.
באסיפות, כידוע, דיברו רק עברית. התחלתי ללמד את עצמי עברית כדי שאהיה מעורה בנעשה סביבי. במעט הזמן שהיה לנו אחרי העבודה רשמתי לעצמי כל יום את המילים החדשות ששמעתי באותו יום, והשתדלתי לזכור אותן. כך רכשתי את השפה, בכוחות עצמי.
לראשונה נפגשו ילדינו פגישה ממשית עם שכניהם ואחיהם מגולת תימן, ורב היה ערכה, אולי יותר משעות רבות של שיחות ופעולות בתוכנו או בין המדריכים לקבוצותיהם, שכוונתן יצירת הקשר עם ילדי המעברה.
יש מפגשים לדור הקשיש
עם שכנינו מעבר לכביש.
הקשר נותק לפני חמישים שנה
אך בשמחה הפגישה חודשה.
"מס מקצבאות", דבר שלא מקובל ואולי גם לא חוקי. הקצבאות, שהצטברו ממס לביטוח לאומי ולפנסיה, ששילמנו בכל שנות עבודתנו. כיום סכום הקצבאות שאנחנו מקבלים אינו גבוה.
כל מי שבא לחיות בקיבוץ, מסר את כל בגדיו, למחסן הבגדים לשימוש הכלל. הם מסרו מיד את הבגדים למחסן, ולעיתים ראו אותם מסתובבים ברחבי הקבוץ אצל חברים שונים.
"אני לא מכיר מישהו בממסד ובמטה שלא עובד ברצינות, ובגדול כולם מכוונים לעשות פה יותר טוב. אבל אנו לא יודעים למכור את זה. אנו לא טובים בזה. אני אישית בטח לא טוב בזה."
לקראת ראש השנה תשע"ב, כשבחוץ משבי רוח עזים והמים סוערים, יכולים חברי הקיבוץ לציין בסיפוק שהשלימו באופן מובנה ומסודר את תהליך השינוי וההתחדשות אותו החלו בשנת 2000.
כאשר כל חבר יכול לבחור 20 נציגים מתוך 33, תיאורטית (ואולי מעשית) יכולה קבוצה של 100- 120 חברים להשתלט על הרב במועצה בכך שמפיצה בין חבריה מה שבז'רגון המפלגתי פריימריזי נקרא "רשימת חיסול".
זו הזדמנות פז לבדוק מחדש ולרענן עם עצמנו את הערכים עליהם מושתתת הקהילה המתחדשת בקיבוץ, לבחון את הערכים שיכובדו בתרבותנו ואילו דפוסי ניהול והתנהלות, ברמת הפרט והקהילה, ראויים בקהילה חדשנית וטובה יותר.
