ספרות על הקיבוץ, יותר נכון על האנשים שבו, נולדה כמעט ביחד עם הולדת הקיבוץ. זה לא כל כך מפליא אם חושבים שזו היא צורת חיים יוצאת דופן מאוד לתקופתה ויחידה בסביבתה – העיר, הכפר וכיו"ב, בהם האנושות מורגלת מזה דורות רבים.

צורת חיים זו נולדה על שתי ברכיים – ברך אחת היא התאוריות הסוציאליות והסוציאליסטיות של התקופה וברך שנייה היא הצורך והתנאים ששררו בארץ בראשית המאה ה-20 ואילך. באופן פרדוקסלי, שני ערכים שלא תמיד עולים בקנה אחד עמדו בראש הסולם, זה מול זה. מצד אחד – היחיד על הגשמתו העצמית ומימושו בעולם ומצד שני הקבוצה על משימותיה הלאומיות והחברתיות.

בין הסנוניות הראשונות לסוגה המדוברת היה "ליל העשרים". חבורה של צעירים יוצאי השומר הצעיר התכנסו בביתניה ערב עלייתם על הקרקע וכתבו יומן בשם 'קהיליתנו' ובו מחשבות ורגשות על נסיונם בחיי קהילה ועל המצפה להם בעתיד. על בסיס זה כתב יהושע סובול את המחזה "ליל העשרים", שעורר הדים רבים.

גם סופרי דור הפלמ"ח שהכשרותיו שכנו בקיבוצים ואחד מייעודיו היה הקמת קיבוצים חדשים, התמודדו עם הנושא. אחד הבולטים היה "אפרים חוזר לאספסת" מספריו המוקדמים של ס. יזהר. בשנת 1949 פירסם יגאל מוסנזון את "דרך גבר", ספר ביקורתי "צהוב" ובוטה על חיי הקיבוץ ובעקבותיו נאלץ לעזוב את נען ועבר לכתיבת "חסמבות". גם נתן שחם כתב, יותר מספר אחד, מאחר וחי כל חייו בקיבוץ בית אלפא. בין ספריו העוסקים בחיי הקיבוץ – "לוח חלק".

התמונה השתנתה, הן מבחינת העומק והן מבחינת הדגשים, ברגע שאל מעגל הכותבים הצטרפו בני הדור שנולדו וגדלו בקיבוץ. הדגש הוסט אל שאיפות אישיות ואל נושא הלינה המשותפת, שהפכה להר שאין לעקוף אותו עוד ופחות לנושאים כמו צו התנועה ומשימות לאומיות או חברתיות. לא עוד תיקון האדם, אלא תיקון של האינדיבידום. על הר הלינה המשותפת טיפסו לא רק הכותבים אלא כלל אמני הקיבוץ ואף מחוצה לו – בציור, מיצג וכל ביטוי אמנותי אפשרי ואחר.

מתוך ים הספרים השייכים לתקופה בחרתי מספר ספרים, לא בהכרח מדגם מייצג אלא משקף את טעמי האישי. אני מקנה לעמוס עוז את הזכות השמורה לנולדי הקיבוץ ואת ספרו הראשון בסוגייה "ארצות התן". הספר ראה אור בשנת 1965 והוא קובץ סיפורים על חברים, לרוב מצידם האפל והייצרי. בזמנו אמרתי שהספר נכתב מנקודת השקפה של תן, לא בדיוק מחמאה, אבל הכרה בכוחו הייחודי. עוז המשיך לעסוק בנושא גם בספריו האחרים וכמעט בסוף הקריירה שב ותקף את הנושא בספר "בין חברים", כמעט באותה רוח של "ארצות התן".

ספר נוגע ללב, לליבי לפחות, הוא ספרו של מאיר אגסי – "הגבעות השחורות של דקוטה" שראה אור בשנת 1987. יממה אחת מנקודת השקפה של ילד רגיש, יוצא דופן ומנודה, החי את כל המאורעות הגדולים המתרחשים סביבו. אגסי גדל להיות סופר, משורר, אמן, צייר ומבקר אמנות, חבל שנפטר בגיל צעיר.

אסף ענברי, בן קיבוץ אפיקים, פירסם את ספרו "הביתה" בשנת 2009. לטעמי הספר הטוב ביותר שנכתב על קיבוץ עד היום (התחרות עדין פתוחה, לדעתי).

"הספר מתאר את תולדותיו של קיבוץ אפיקים לאורך שלושה דורות. סגנונו של הספר חסכני, משפטיו קצרים, הוא גדוש בפעילות ומקמץ בתיאורי רגשות ומחשבות" (מתוך ויקיפדיה). הספר חורג מתיאור אפיקים בלבד וכל מי שגדל וחי בקיבוץ ימצא בו לא מעט מעצמו. לדעתי – ספר נפלא.

אחרונה חביבה לפעם זו היא יעל נאמן, סופרת צעירה (יחסית לגילי) ילידת 1960 בקיבוץ יחיעם. פירסמה את ספרה "היינו העתיד" בשנת 2011 והספר עורר הדים וגלים גבוהים. הוא מתאר את ילדותה ונעוריה בקיבוץ בשפה קולחת עשירה ולא נטולת הומור. בשנת 2013 יצא מעין המשך לספר זה ובו קובץ סיפורים בשם "כתובת אש".

אין לי ספק שזו רק טעימה קטנה מהרבה מאד ספרים, מאמרים ושאר מופעי תרבות שעוסקים בתופעה זו. יותר מכך, אני משוכנע שכל בן ובת קיבוץ כותב לו בלבבו את ספר הקיבוץ שלו, כי האפשרויות הן באמת אינסופיות. אין ספק שלחיות בקיבוץ זה לעמוד מול תופעה ייחודית מאוד, תובענית, מענישה, מתגמלת, מביכה וגורמת אושר – לעיתים בעת ובעונה אחת.