ורד והאוצר יניב שפירא בתערוכה 'ציור הוא בית', 2018, המשכן לאמנות בעין חרוד

כבר זמן רב שאני מתכננת לראיין את ורד לעלון, לא בגלל שהיא בת דודתי וגם לא בגלל שהיא שכנה בצד השני של הכביש. פשוט, בגלל שיש לה עבודה ממש מעניינת. מיותר לציין שהיא ציירת? ציירת מוכשרת במיוחד, שכל התכנים ביצירתה לקוחים מסביבתה.

ורד נולדה בקיבוץ ב-1971, בת לשולה ואמיתי ז"ל, נכדה לעדי וז'ני. בגיל שמונה עברה להתגורר בחוגלה, לאחר ששולה הקימה משפחה חדשה עם חנן כרמי ובהמשך נולדו שני אחיה הצעירים, נורית ועופר. ב-2012 חזרה ורד להתגורר בקיבוץ בשכונה החדשה היא אמא ליונתן (14.5).

כבר בנעוריה החלה לעסוק באמנות ולמדה בכיתת אמנות בתיכון ברופין, שכללה בימים ההם רק תיאוריה ללא סדנה ולכן הייתה נוסעת באוטובוס אחה"צ לחדרה להשתתף בחוג אמנות של הצייר אנטון בידרמן. את עבודת הגמר שלה ("פניה הצוחקות של היצירה הדאדאיסטית") במגמת אמנות, היא כתבה בליווי סבא עדי ובעזרת ספריית האמנות שאותה הקים עדי ופעלה בעבר בצמוד לבית טרזין. כבר אז הבינה שאמנות זה מה שהיא רוצה לעשות בחייה.

לאחר שירותה הצבאי למדה תואר ראשון במחלקה לאמנות בבצלאל (1993-1997) גרה בירושלים ובמקביל ניהלה חנות פרחים ברחביה. כשסיימה את לימודיה, חזרה לגור בחוגלה.

"כשבחרתי לחזור לעמק חפר, חבריי התל-אביביים לא חשבו שאצליח לפתח קריירה בציור ולגור יחסית רחוק מהעיר הגדולה שהיא לב העניינים", נזכרת ורד בחיוך.

היא שיפצה מחסן של 60 מטרים מתחת לבית המשפחה, שהפך לסטודיו ולדירת המגורים שלה ועד היום, זה הסטודיו בו היא מציירת. היא לימדה במקומות שונים באזור, הקימה את מגמת האמנות בביה"ס החקלאי בפרדס-חנה ולימדה את הכתה הראשונה במגמה. במקביל עבדה בשזירת פרחים בחברות להפקת אירועים.

היא החליטה להמשיך לתואר שני, אך אז לא היה עדיין תואר שני באמנות בישראל וחבריה נסעו ללמוד בחו"ל. כשנפתח המסלול הראשון לתואר שני באמנות של בצלאל והאונ' העברית ב-2002, למדה ורד במחזור הראשון.

טיול לילה, שמן על דיקט

"בית של ציור"

במהלך התואר השני החלה ורד ללמד במכללה לאמנות ברעננה שנקראה "הסטודיו", במקביל להוראה בחוג לאדריכלות באונ' ת"א. כשמנהלי המכללה פרשו לגמלאות ב-2012 הם רצו שתיקח עליה את ניהול המקום, אך היא החליטה שזה לא מתאים לה.

"מתחילת דרכי המקצועית היה לי ברור שהעבודה הנוספת ממנה אתפרנס, צריכה לתמוך בהקדשת זמני לציור. ניהול לא הרגיש לי כמו המסלול הנכון ומצאתי את עצמי על פרשת דרכים. לפני כעשר שנים נפגשתי עם גדי קוזיץ מעין החורש, שהזמין אותי לסטודיו שלו ובעקבות הפגישה, הציע לי שותפות בחלל מאחורי הסטודיו, ששימש בעבר כחדר האוכל של המוסד החינוכי. החלטתי ללכת על זה, שיפצנו את המבנה והפכנו אותו לבית-ספר לציור. חילקנו בינינו את הימים כך שכל אחד מאיתנו מלמד בסטודיו את תלמידיו במשך שלושה ימים והתלמידים שלימדתי ברעננה, פרדס חנה וזכרון יעקב התקבצו בסטודיו בעין החורש. מאז נוספו אליהם תלמידים נוספים מהאזור וכמובן גם מגח"א. אני קוראת לסטודיו 'בית של ציור' כי הוא אכן נראה ומרגיש כמו בית. התלמידים שלי הולכים איתי שנים רבות ולמדתי להעריך את הנוחות שיש בקרבה הפיזית לעבודתי ואת החופש להיות בעלת הבית והמעסיקה של עצמי. זה מאפשר לי ללמד שלושה ימים בשבוע ולהקדיש יומיים לציור בסטודיו שלי. יחד עם השותפות הטובה עם גדי, החופש והעצמאות, כמובן שלא פשוט לנהל עסק בו צריך להרוויח מספיק במשך שלושה ימים בשבוע".

בשנים האחרונות היא מלמדת גם רישום וקולאז' סמסטר אחד בשנה בביה"ס לחברה ואמנויות בנתניה (בעבר "לסלי קולג'").

על מזל וכשרון

ורד היא אמנית מוכרת (מלשון "למכור") שהציגה כבר בתשע תערוכות יחיד. לתערוכת היחיד הראשונה שלה במוזיאון עין חרוד (2001) הגיע גם הבעלים של גלריה דביר, שהזמין אותה להיות מיוצגת בגלריה ומאז היא עובדת איתם כבר 22 שנים. התגשמות חלום זה, של כל צייר וציירת, באה בשלב מוקדם מאוד בקריירה שלה. אני שואלת אותה איך זה קרה.

ורד והאוצר יניב שפירא בתערוכה 'ציור הוא בית', 2018, המשכן לאמנות בעין חרוד

"היה לי מזל", היא עונה בצניעות אופיינית ואני מתקנת אותה: "מזל לא מספיק. צריך מזל וכשרון".

היא מספרת על תהליכי העבודה שלה. "בשנים הראשונות הצגתי תערוכות כל שנתיים, אבל ככל שעוברות השנים אני מוצאת שתהליך החיפוש והיצירה מתארך וכך גם הזמן בין תערוכה אחת לשנייה. ליצירה יש קצב בקיעה איטית ואני לא יודעת לנהל אותו, אז אני זורמת איתו. במשך השנים עשיתי שינויים טכניים מסדרה אחת לשנייה ואלו הצריכו בנייה מחדש של מערך הציור. לדוגמה, השינויים בחומר – מעבר מצבע שמן לאקריליק, מאקריליק לטמפרה ואז חזרה לשמן. או השינויים במצעים של העבודה, מציור על בד לציור על עץ (דיקט). תהליכי השינוי הללו מצריכים למידה והתנסות רבה ומתלווים אליהם תהליכים של התלבטות והתכנסות פנימה שלוקחים זמן. לפני 15 שנים היה עלי לחץ גדול לסיים כדי להספיק לעמוד בדד-ליין של תערוכה והציפייה שלי לייצר ציורים לתערוכה, יצרה גם דרייב ליצירה. היום אני נינוחה יותר ומבינה מה אני מקבלת מהתהליכים הארוכים יותר. אני מהאנשים שכל הזמן עובדים וחשובים לי בעיקר התהליכים ביני לבין עצמי. אני לא מרגישה שצריכה כל הזמן להיות ב'אור' או בפרונט עם תערוכה. אני מסתכלת על תערוכה כסיכום פרק יצירה הנמשך מספר שנים ולוקחת לי את הזמן הנדרש כדי להשלים תהליך".

אני, טריפטיכון, שמן על בד

ציוריה של ורד נמכרים בידי גלריה דביר לאורך השנה וכמובן שיותר סביב התערוכות שלה. לפני מספר חודשים נמכר ציור שלה לכנסת אז חפשו אותו כשתבקרו שם.

לצייר תמונת עתיד

אני שואלת את ורד איך היא רואה את העתיד המקצועי שלה. "תמיד יש לי את הפחד שפתאום כבר לא אוכל להוליד דברים חדשים ואני מניחה שזה פחד המלווה כל אמן. כרגע אני נמצאת במקום אידיאלי מבחינת היחס בין הוראת ציור ליצירה שלי, אז שיימשך כך. אני מאחלת לעצמי שאמשיך למכור ציורים ושיהיו לי מספיק תלמידים".

אם תרצו לראות את הציורים של ורד חפשו בגוגל: vered nachmani ובאתר שלה תוכלו לראות את כל הסדרות שציירה עד היום.