בתחילת אוגוסט 1987 ניצבתי מול תחילתו של שביל הנחש המעפיל אל מצדה. זה קרה בסיום "מסכם מסלול" בסיירת צנחנים, ארבעה לילות וימים מפרכים שנמשכו יותר מ-100 קילומטרים וסיכמו פרק של 21 חודשים שהיה אחד מהפרקים הקשים ביותר בחיי, פיזית ובעיקר מנטלית.

עלינו אותו אז לאט, את הנחש, כי הוא תמיד קשה, לא כל שכן במצב בו היינו. למעלה, על מצדה, צילמה אותי מישהי שאני אוהב מאוד כמה וכמה תמונות. אין לי אף אחת מהן, כי במצלמה לא היה סרט צילום (סלחתי מזמן). אחר כך עמדנו בשורה ומייג'ור רוטשטיין, מפקד הסיירת, הצמיד לחזה של כל אחד מאיתנו את כנפי הסיירת. כשהגיע אלי, התחבקנו והוא אמר לי בשקט כמה מילים אותן אשא איתי תמיד.

למרות שפסגת מצדה נמצאת 450 מטרים מעל ים המלח, ריחפתי באותם רגעים בגובה של קילומטרים רבים.

קצת יותר מ-100 שעות אחר כך, כבר חזרתי בחבטה מהדהדת לקרקע כאשר רצנו עם גופתו של שמוליק ז"ל, מפקד הצוות שלנו, אל מסוק הפינוי.

זו הייתה תחילתו של פרק אחר, של לילות חשוכים מלאי אש, דם ומוות ברחבי המזה"ת ובחלוף השנים התגבשה בי התובנה כי באותו יום חם של אוגוסט על פסגת מצדה, הותרתי מאחוריי לא רק את מסלול הסיירת אלא גם את ילדותי.

קאט.

35 שנים וחצי מאוחר יותר, כלומר בתחילת החודש הנוכחי, אני עומד שוב מול הנחש, בפעם הראשונה מאז אוגוסט 1987. אני הזדקנתי והשתניתי מאוד, הוא לא מזדקן לעולם.

זה קורה במסגרת אחד הטיולים המעולים של הפורום האקסקלוסיבי והמובחר שנקרא "טיולי בנים צעירים ואבותיהם המזדקנים". הספקנו בטיול הזה את מערת הנטיפים, חומוס ושווארמה באבו-גוש, ואדי קלט, מצוקי דרגות וכעת, כשאני ניצב שוב אל מול הנחש, אני מהרהר האם היה באמת נבון מצידי להביא תרמיל של כ-20 קילוגרמים בגילי, אבל את הנעשה אין להשיב.

שוב מטפסים אותו לאט, הזקנים אני מתכוון. הילדים דווקא נחפזים במעלה המתפתל בחדוות נעורים, כזו הנושאת את הרגליים במהירות לכל מקום. אני משתדל להתרכז בכל צעד ולהשתדל לנשום וזוכר היטב את ההוראה המנחה, אי אז במסלול – "כשאתם רואים עלייה, תורידו את הראש ותרימו את הרגליים".

כן, בסוף הנחש נעתר ונגמר ואז על פסגת המצדה, אנחנו מוודאים שכל הזקנים בחיים ומקבלים הוראות מהשומר בכניסה שאסור אוכל וקפה. מכאן, שמאתרים את אחת הממגורות על פסגת ההר ובדיוק כמו לוחמיו של אלעזר בן יאיר, משתוחחים בתוכה, מכינים לילדים את כריך הדגל של הפורום הזה (גבינת גאודה עם פסטרמה, מותר לבחור אם בפיתה או בלחמניה, אבל ההרכב הפנימי חייב להישאר כזה) וכמובן שקפה מהיר.

טוב, הגיע הזמן לקצת היסטוריה ואנו עוברים לכיוון הסוללה, מספרים קצת על תהליך הבנייה של המונומנט המטורף הזה ומשם אל אחד המקומות היפים ביותר בארץ ישראל – הארמון הצפוני של הורדוס.

כשעומדים שם, על המרפסת הלא-תיאמן הזו (שמצליחה להרשים אפילו את הצעירים) עם הארכיטקטורה הנצחית שלה, אל מול ים המוות הגווע לאיטו בזכות הטיפול שהוא מקבל מהמדינה, אפשר ממש לראות את המלך האדומי שעומד שם בדד, לוגם בטח איזה יין שהביאו לו מרומא ומהרהר בעם המטורף עליו המליכו אותו הרומאים.

שם גם התפתח לו דיון מעניין, שבגללו אני כותב כאן. לכולנו ברור שאם היו מגיני מצדה בחיים היום, סביר שרק המתונים בהם היו מצביעים בן גביר, השאר בטח היו הרחק ימינה ממנו.

כולנו גם מכירים את התהליך במסגרתו עט בן גוריון כמוצא שלל רב על סיפור מצדה ושחזורה בידי יגאל ידין, משום שבחושיו החדים, הבין את הערך הרב של הסיפור בבניית האתוס הציוני ואיך המיתוס הזה, יכול לשמש לו כדבק מעולה בנסיון להדביק את 12 השבטים מהם ניסה אז להרכיב פה עם.

כולנו, שעומדים פה כעת על המרפסת, שירתנו ביחידות הקרביות ביותר של צה"ל. סביר שאף אחד מאיתנו לא התגייס לצה"ל תוך שהוא חושב על מיתוס מצדה ובכל זאת המיתוס הזה היה חלק מרכזי בישראל והוא כזה, בוודאי בישראל של היום.

אה, כן –  היום, כשהילדים שלנו עומדים איתנו פה, על המרפסת, אי אפשר שלא לזכור שכל אחד מאותם אנשי מצדה, שחט את ילדיו לפני שנטל את נפשו בכפו. וכשרואים את ישראל שהולכת והופכת מדי יום דומה למצדה של אז, אי אפשר שלא להרהר בכך.

בדרך חזרה יורדים ברכבל וקצת אחר כך כבר נעים צפונה, אבל כשמביטים בזווית העין אל ההר, הנחש ממשיך לרבוץ שם, סבלני כמו תמיד. הוא כבר ראה פעם אחת איך הכל נגמר, יש סיכוי שיראה שוב? בחלון השני של הרכב, אפשר לראות חשרת עבים שחורה מתקבצת מעל ים המוות הגווע לאיטו, מה שעושה אסוציאציה מיידית לסצינת הסיום של הסרט "טרמינייטור" ולמשפט שאומר שם הילד – "סערה גדולה מתקרבת".