ירון שולח הודעה עם קישור לכתבה ולה כותרת האומרת: "הבמאי רוני פינקוביץ' בחר לסיים את חייו". אני יושב על הספה וקורא אבל הראש, הוא כבר עף מייד 35 שנים אחורה

קיץ 1985. אנחנו כיתת "אלון", בני 18 פלוס-מינוס, סיימנו את הלימודים וכמו כל מי שאי פעם היה בגיל הזה – העולם מונח בכף ידנו. בקיץ הזה נותרה לנו משימה אחרונה: הצגת י"ב.

בהצגת בר-המצווה שלנו, הסתמכנו על קשריה של יהודית פרנק, המטפלת האהובה שלנו, שהביאה את מיקי גורביץ' המפורסם כבמאי. וראה זה פלא, גם בכתה י"ב היא עדיין המטפלת שלנו וגם עתה היא מארגנת את מיקי. אלא שכמו בכל הצגה טובה, יש טוויסט בעלילה.

ביום הראשון של החזרות מיקי יורד מולנו במדרגות הפנימיות של בית וינה – מלווה בבחור צעיר ורזה, עם עיניים חודרות וחיוך שבקצה שלו יש לפעמים זיק של אירוניה. מיקי מודיע שלא יוכל לעבוד איתנו בשל אילוצי הצגה שהוא מביים "אבל דאגתי לכם למחליף. זה רוני והוא מוכשר מאוד". ועוד לפני שאנחנו, הישובים על רצפת בית וינה מספיקים להגיב, הוא מסתובב ויוצא.

כזכור, אני כמעט בן 18 בגח"א בשנת 1985, זה אומר שבדרך כלל אני יודע הכל, שלא לומר, יודע הכל טוב יותר מאחרים, שלא לומר מאחרים שאינם מהקיבוץ. וכמו רבים שגדלו בקיבוץ של ייקים, רוב השינויים של הרגע האחרון לא עושים לי טוב.

אבל רוני לא מבזבז זמן וכמי שכבר מכיר אותנו מימים-ימימה, פותח מייד בשיחה עליו, עלינו, על ההצגה בעוד אנו נועצים בו עיניים בוהות ושתקניות. זה לקח משהו כמו 48 שעות וכולנו הלכנו שבי אחרי הכריזמה העוטפת-כל שלו.

רוני פינקוביץ' היה הדבר הכי רחוק מגח"א של 1985. הוא היה העולם הגדול: כוכב קולנוע ("נועה בת 17" ושנה אחר כך יהיה כוכב גדול יותר ב"שתי אצבעות מצידון") תל-אביב, העיר וההוויה, מעילי עור, סיפורי בארים ובילויים ומה זה לחיות בכרך הגדול, כשנסעתי להולנד במהלך החזרות, הוא הסביר לי בפירוט מה עושים באמסטרדם ואיך. הוא היה מבוגר מאיתנו רק בשלוש שנים וידע להיות אחד מאיתנו ומצד שני, לצרוח עלינו ולפוצץ חזרות כשלא עמדנו במוסר העבודה הגבוה שלו. הוא היה איש תיאטרון שאשכרה עבד בזה, מה שמעולם לא הכרנו וכשהיינו מתחילים בחזרה הוא היה אומר "בואו נעבוד" ולנו, שעבורנו עבודה הייתה משק בית-הספר, הרפת, הנוי וההודייה, זו הייתה התגלות.  בפוליטיקלי קורקט של המאה ה-21 יש לומר שהיינו "כיתה מורכבת" אבל אם מדברים בעברית רגילה היינו מחנה פליטי הלינה המשותפת ובגיל 18 כבר כל אחת ואחד משך/ה לכיוון שלו, אבל רוני האלכימאי מצא שפה משותפת עם כל אחד ואחת בנפרד ועם כולנו יחד – לא מעט בזכות החומר החדש, המסתורי והמטלטל עבור רובנו עליו ביסס את הצגתנו: שירי משוררים כמו נתן זך, אבל בעיקר יונה וולך.

היא כבר גססה אז ונפטרה חודש אחרי ההצגה שלנו אבל החומר שרוני הביא, הזרים אלינו עוצמות של חיים שלא הכרנו. אני לא יודע כמה מכם מכירים את הכתיבה של יונה וולך, אבל לי תמיד עולה האסוציאציה של שם האלבום הנהדר של "רד הוט צ'ילי פפרז", כשאני חושב על ההצגה ההיא: Blood, Sugar, Sex, Magik.

וכך הפכנו אנחנו והפכתי אני – שחקן כדורגל בהווייתי ונשמתי –  למשך שעה, לשחקן על במה, מול מאות זוגות עיניים בפעם הראשונה והאחרונה בחיי. הייתי "יונתן", מה אתם לא מכירים? "אני רץ על הגשר / והילדים אחרי / יונתן / יונתן / הם קוראים / קצת דם / רק קצת דם, לקינוח הדבש".

אתם יכולים לתאר לעצמכם בוודאי למה רוני פינקוביץ' נותר חרוט אצלי בנשמה, ולא רק אצלי. הוא היה אחראי על חווייה ייחודית, לכל מי שהשתתף בה, שהייתה גם ובעיקר החוויה האחרונה שלנו בתור כיתת "אלון" בגבעת חיים איחוד.

פגשתי בו רק עוד פעם אחת – אחרי שהשתחררתי, בסוף האייטיז. היגרתי לתל אביב, גם בהשפעת סיפוריו וגרתי מאחורי כיכר דיזנגוף. יום אחד חציתי את הכיכר ובמדרגות הוא עלה מולי. הוא שמח לראותני בתל אביב, שאל על החבר'ה והמשכנו איש לדרכו.

אני מלא הערכה לאנשים הבוחרים לסיים את המסע שלהם. לא בהחלטה של רגע, מתוך ייאוש, פחד, או כאב, אלא מתוך המסע שלהם והידיעה כי עשו אותו והנה, הגיעו אל התחנה האחרונה. וברור לי, בלי לדעת, שהוא היה כזה.

לפני כעשור ישבה שרון, אשתי, בבית קפה וראתה אותו שם בכסא גלגלים. כשסיפרה לי, ראיתי מול עיניי תמונה אחת: איש צעיר ורזה, עם עיניים חודרות וחיוך שבקצה שלו יש לפעמים זיק של אירוניה, יורד מולנו במדרגות הפנימיות בבית וינה. עבורי הוא יישאר כזה לעולמים.

נוח בשלום, איש יקר. כיתת "אלון", מגבעת חיים איחוד בקיץ 1985, לא תשכח אף פעם.