אנחנו משפחה שזוכרת. אחרי זמן מה, כשטל הרגיש כבר בנוח אצלנו, הוא שאל אותי "איך זה שיש לאחים שלך זכרונות חדשים אם הם רק יושבים ומעלים זכרונות ישנים בכל הזדמנות?" ובאמת, למרות שצחקתי מאד, זו היתה שאלה במקומה. חלקנו לקחנו את האהבה למה שהיה פעם והפכנו אותה למקצוע, חלקנו למדנו, ועדיין לומדים, את העבר, וחלקנו סתם חיים חיים של לדעת את כל העובדות והסיפורים שלעולם בעצם לא ברור לי למה הם חשובים. היה אך טבעי שההצטרפות שלי לעלון תעסוק בזכרון ושימורו.
אז הצעתי לעורכים לכתוב שני מדורים. הראשון, 'בגן העדן של ילדות' יעסוק בזכרונות ילדות והתבגרות של אנשים מהמקום היקר הזה. מעניין לראות איך אנשים מגילאים שונים, שגדלו כאן בתקופות שונות זוכרים אנשים אחרים ואירועים ואת עצמם. את השני, 'Oh brother where art thou' או בעברית – 'אחי איפה אתה?' אני מתכוונת להקדיש לבני משק שהלכו לחיות את חייהם במקום אחר. לשמוע איפה הם ומה שלומם והאם הייאוש נעשה יותר נוח.
אחרי חיפוש עצמאי קצר פניתי לאחי יאיר ושאלתי האם יש לו שם בשבילי לכל אחד מהמדורים. ובעודו מונה את בני כיתתו שחיים או חיו בחו"ל לתקופה משמעותית הבנו שיש פה סיפור. ויאיר כתב אותו. אז שמחה לארח במדור הראשון שלי, שמשולב הפעם משני המדורים את אחי הזוכר שחבריו נפוצו בעולם הגדול והוא לשמחתי, כבר שב לכאן.
———————–

"יונתן סע הביתה…"
אוגוסט 88', סיימנו י"ב, התקבלנו לחברות, וסיימנו את כל הגיוסים ב"גת" לקראת ההפלגה ליוון. בין הגיוסים, לבגרויות (מי שעשה), ולשיעורי הנהיגה עם גדעון, הפקנו חג משק והצגה מרשימה. למשימת הבימוי הובא אחד, מוטי שימשוביץ, הבטחה גדולה, לשעתו, על במות הפרינג' של הכרך הגדול, שחנך אותנו בשיטות משחק מתקדמות, דינמיקה קבוצתית והתכה רגשית. לזכותו ייאמר שלאורך מספר שבועות, הצלחנו להשיל את משקעי העבר, לשכוח ריבים ישנים ולהתגבש כקבוצה. אלבומי התמונות מהערב הבלתי נשכח ומהטיול ליוון שהגיע מיד לאחר מכן, מספרים את סיפורה של קבוצה מלוכדת, אוהבת ומפרגנת. צפייה בסרט הווידאו אשר חגי דור המיר לאחרונה לפורמט דיגיטלי מעלה זיכרונות, נוסטלגיה וגם קצת, איך לומר, רגעי מבוכה.
ההצגה אשר זכתה לכותרת "יונתן סע הביתה…" כשם שירו של יונתן גפן, הועלתה בסגנון המחוכם של תיאטרון חדש, נשכני ובלתי מובן בעליל, אבל בפני הצופים אשר התאמצו והצליחו לעקוב, צף ועלה קו עלילה קוהרנטי אשר נבנה מהשאלות, התקוות, והפחדים שמעסיקים נערות ונערים בני שמונה עשרה – איפה נהיה בעוד עשר או עשרים שנים? מה נעשה בחיינו? האם נהיה בקשר אחד עם השני?

בסצינת הפתיחה המורבידית, בית וינה חשוך ושקט, כל בני המחזור לבושים בחצאיות לבנות ארוכות, פלג גוף עליון חשוף והפנים מוארות על ידי פנס הפסקות-חשמל קטן שתקענו בגומי החצאית. אנו סובבים ברחבי האולם, בינות לקהל הקיבוצי ההמום ומזמרים בקולות עמוקים קטעים אופראיים מתוך הרקוויאם של מוצארט. א-קאפלה.
בהסתכלות של שלושים שנה לאחור, הבנתי שסצינה זו סימלה את קבורת הילדות, שאפשרה לנו לנוע הלאה ולחקור את עתידנו כמבוגרים. בסופה, הגופים הבודדים שסבבו בבית וינה התכנסו יחדיו לריקוד מעגל פראי שבסופו אנו נפרדים ונפוצים ברחבי הבמה, העולם.
הסצינה הבאה מתרחשת במקום מרוחק ודמיוני, לאחר עשר שנים, או יותר, איציק נחמני ובן ברות המגלמים שני זרים לכאורה, מתיישבים במקרה על אותו ספסל בלילה בהיר אחד ופוצחים בשיחת חולין ("לילה יפה לילה — כל כוכב, כוכב — שביל החלב — הדובה הגדולה — הדובה הקטנה — והדובה שהיא לא גדולה ולא קטנה…"), שבעקבותיה הם מגלים שהם מכירים אחד את השני, שהם איציק ובן, שגדלו יחדיו, חברי קבוצת דגן, מגבעת חיים איחוד. הם מחליטים לתור את העולם בחיפוש אחר שאר חברי הקבוצה.

הם יוצאים לדרכם, ובמהלכה פוגשים אט אט את שאר בני הקבוצה שנפוצו במקומות שונים ומשונים בעולם, וחיים את החלום. או את שברו… העלילה המפותלת לוקחת אותם על פני ימים וארצות, ממש אודיסאה של הרפתקאות. הכתיבה והמשחק מרתקים.
הם חודרים לג'ונגל אפריקאי סבוך, וכמו הנרי מורטון סטנלי הפוגש את ד"ר דיוויד ליווינגסטון בלב המאפליה ("ד"ר ליווינגסטון אני מניח?"), הם פוגשים את שי חן ומיכל שגיא ומצילים אותם מידי קניבלים. את העלילה מלווה מספר-יודע-כל בדמות פועל במה עלום שם, שבהמשך מתגלה כיאיר אסטליין, חבר הקבוצה המתווסף לחבורה הגדלה וצועדת יחדיו בחיפושיה אחר שאר החברים, ואולי אחר הדרך הביתה, לקיבוץ (מישהו אמר הקוסם מארץ עוץ?).
לקראת הסיום עולה תמונה של דירת פאר בכרך אורבני מנוכר, כנראה ניו יורק. ירון ברון בחליפה יוקרתית מגלם ברוקר חלקלק וקשוח השואג לתוך פומית הטלפון ("תמכור, תמכור") ומייד לאחר מכן מתפשט לבגדי ריקוד צמודים ופוצח בקטע של בלט מודרני (לא כולנו ידענו

במה נרצה לעסוק כשנהיה גדולים). הברוקר-הרקדן נופל קורבן לשוד מתוחכם שבמהלכו נלכדים גם שאר בני החבורה כבני ערובה, עד שמתברר שהשודדים, טל בירן ואיציק נחמני (בתפקיד כפול, עקב מיעוט המשתתפים), גם הם בני הקבוצה.

בנקודת המפגש הסינגולרית הזו, חברי הקבוצה מתאחדים וכולם נופלים זה על צווארו של רעהו בחיבוקים ונשיקות סוערות המלמדים על עוצמת ההתרגשות מהמפגש המחודש. קתרזיס. מסך.

יתכן שהיינו צעירים ותמימים, יתכן שהנבואה ניתנה לטיפשים, אבל באופן בלתי מוסבר ההצגה הזו חזתה במידה רבה את גורל קבוצתנו הקטנה. חוץ מבן ברות שאחרי הרפתקה קצרה בחוץ קבע את מקום מושבו בקיבוץ, ושי חן שעשה אותו דבר בקיבוץ גניגר, קצת אחרי תום השירות הצבאי, קבוצתנו הקטנה התפזרה ונפוצה בכל קצוות העולם.
איציק נחמני חי מזה שנים רבות עם אשתו רוני (מהמאוחד) וילדיהם בחופים הקסומים של מקסיקו ואיי הבהאמה, שם הוא מנהל עסק מצליח לממכר תכשיטים; מיכל שגיא חיה מזה שנים רבות עם משפחתה באוסטרליה; ירון ברון חי באנגליה מזה שנים רבות, מגדל שם את בתו מאיה; טל בירן חיתה תקופות ארוכות בהודו, שם גם פגשה את בעלה, דן, ולימים שניהם בנו את ביתם בקיבוץ. וגם אני, יאיר אסטליין, חייתי עשר שנים בניו יורק. שם למדתי, עבדתי, והייתי שותף בפירמת עורכי דין גדולה. אהבתי מאוד את ניו יורק, חלמתי, הגשמתי, הייתי עסוק, אבל בסופו של דבר הקשבתי לשיר וחזרתי הביתה.

יונתן סע הביתה

עיר גדולה בלי חיילים ואי אפשר לישון
פעמונים מצלצלים בבוקר יום ראשון
ירח קר על מגדלים וחורף אמיתי
אני מרגיש פשוט נפלא, אבל זה לא ביתי.
…..
יונתן סע הביתה
קח רכבת קח אווירון
קח מתנה קטנה לילד
קח תרמיל קח מקל
וסע לארץ ישראל.
(סע לארץ ישראל)
יונתן סע הביתה."

נ.ב. – להשלמת התמונה, אפשר להוסיף גם את בנות הכיתה המצורפת (ילידי 69) המתגוררות בחו"ל: כרמל לוי – בניו יורק, רותם רשב"ם – בניו ג'רזי, מאור כהן – באלסקה.

קבוצת דגן