גם כשבחוץ רוחות רעות סוערות ומאיימות על הדו-קיום, וחוק הלאום מערער את יחסי השיתוף בין מיעוטים בישראל – הגלים מגלים רגישות חברתית וקבלה של האחר. גל אייזנר (17) היא תלמידת כיתה יב, בתם של ארז ואלה, נכדתם של אורי וגילה ואחותו של רועי. בשנת הלימודים הקודמת השתתפה במיזם חברתי-קהילתי מבורך, שמטרתו קירוב לבבות, הכרת הצד השני וגישור על פערים בין בני נוער יהודים וערבים. להראות שאפשר לחיות ביחד. המכנה המשותף: הגיל, החיבה לתחום הצילום, החיים במדינת ישראל והרצון לחברה משותפת; האמצעי: "בעיניים אחרות" – תוכנית צילום ומנהיגות לנוער יהודי וערבי בגבעת חביבה.

גל, ספרי מה כללה התוכנית המיוחדת הזו ומה הרעיון שעומד מאחוריה.

התוכנית יצאה לדרך בתחילת כיתה יא', ונמשכה שנה וחצי. בהתחלה נפגשנו פעם בשבוע לשלוש שעות אחרי הלימודים, כשהמטרה להיות עם נוער ערבי בגיל שלי ולהכיר אותו בעיקר דרך הצילום. בחודשיים הראשונים למדנו איך מצלמים, טכניקות צילום, ולאחר מכן במשך השנה כל ילד אירח את הקבוצה בביתו. התארחנו ביישובים ערביים, צילמנו תמונות, יישמנו את מיומנויות הצילום שרכשנו באמצעות תמונות של הבתים ואורח החיים שלהם – ולהפך. באירוח הכרנו את הסביבה ואת המשפחות גם באמצעות הצילום וגם באמצעות שיחות איתם. כשנפגשנו כל שבוע, זה לא הרגיש שיש שני מגזרים שונים. לא התייחסנו בכלל לזה, היינו כולם ביחד. לי אישית זה היה נראה מאוד נורמלי. למרות שלבני נוער שלא בפרויקט זו סיטואציה שהיא מיוחדת ושונה. במסגרת התוכנית היו סמינרים שעסקו בזהות וביחסים בין המגזרים ובסכסוך הישראלי פלסטיני – ואיך אפשר לפתור אותו. בשיא הפרויקט טסנו לכמה שבועות למחנה של 'השומר הצעיר' בארצות הברית, והצגנו את התמונות בתערוכה בניו יורק. למעשה כל השנה צילמנו בשביל התערוכה הזו. התערוכה גם תוצג בישראל בהמשך.

"נושא התערוכה היה 'לצאת הבועה', כפי שמשתקף מתמונה זו."

איך הגעת להשתתף בזה ומה הקשר שלך לצילום?

אני מאוד אוהבת צילום, זה תמיד עניין אותי ושמעתי על הפרויקט דרך אמא שלי, שעובדת בגבעת חביבה. הלכתי לראיון שם עם המלווה הקבוצתי והאחראית – והתקבלתי.

מה למדת על המיעוט הערבי-ישראלי? מה הפתיע אותך בתרבות הזו?

למדתי הרבה על האסלאם. זו דת יפה ומיוחדת, חמה, מקבלת ומעניינת ויש בה גם איסורים כמו בכל דת. הפתיע אותי שאסור להם לשתות אלכוהול, והתוודעתי להבדלים הגדולים בין נשים לגברים במסגרת הדת. למדתי גם שאסור להם בכלל לקלל. לפני כן לא ידעתי הרבה על כל מה שקורה בעזה וביהודה ושומרון, ובפרויקט למדתי המון. במפגשים במהלך השנה פחות שמתי לב לזה, אבל בזמן השהות בארה"ב הרגשתי שוני בין היהודים לערבים בהתנהגות ובדיבור, בדרך שהם מקבלים אחד את השני. לא כל דבר היה מותר לנו להגיד או לעשות כשהיינו בחברתם בגלל האיסורים בדת, וגילינו את זה רק לאחר מעשה… ישבנו איתם לשיחות בלילה או בהפסקות בין ההרצאות והמפגשים, והם הסבירו לנו על הכול וזה היה מרתק. זכור לי סמינר שבו ישנתי עם בנות ערביות בחדר – משהו שלא יצא לי לעשות לפני הפרויקט, ושיתפנו אחת את השנייה בחיי היומיום שלנו. דיברנו בינינו בעיקר עברית וגם קצת אנגלית. אני לומדת במגמת ערבית אבל לצערי עדין לא יודעת להשתמש בשפה המדוברת, בטח שלא ברמה שהם דוברים את השפה שלנו. שם למדתי לדבר ערבית יותר מבשיעורים בבית הספר…

יצרת קשרים עם נערים/נערות ערבים גם מעבר לשעות התוכנית? את שומרת על קשר איתם?

כן, יש לי שם חברים טובים שאנחנו נפגשים איתם גם היום. לפני שבוע היה לנו מפגש אצל ילדה אחת בכפר זמר, וברור לי שאשמור איתה על קשר וגם עם אחרים (אבל אני לא נמצאת איתם בקשר יומיומי או טלפוני). הם מאוד חמודים! החלק השלישי של הפרויקט מתקיים בכיתה י'ב, ובו אנו מיישמים את כל מה שעבדנו עליו, כלומר לנסות ליצור חברה משותפת. הצוות מגבעת חביבה ארגן פסטיבל בחול המועד סוכות שנקרא "מתחת לפנס" ואנחנו לקחנו בו חלק, וגם העברנו סדנה על התמונות שלנו ומה שעשינו במשך השנה.

"באחד המפגשים בבתים, התארחנו בזמר אצל נערה שקוראים לה מוואדה. בתמונה רואים אותי ואת אחותה הקטנה."

זה לא סוד שיש מתיחות בין המגזרים, במיוחד בשנים האחרונות. האם היא חלחלה אליכם?

זה הפריע אבל למדנו להתגבר על זה. בנושא הזה עסק חלקו השני של הפרויקט. היו סמינרים שדיברו על זהות והאם אני מרגיש שייך למדינת ישראל: על מהות הסכסוך, על הנרטיבים השונים והמנוגדים. ניסינו להבין את הסכסוך ומאיפה הוא התחיל, ואיך אפשר לנסות לפתור אותו. היו וויכוחים בין הקבוצות אבל רק במסגרת הפעילויות הקבוצתיות, ולא דיברנו עליהם אחרי זה בזמן החופשי. זו הפואנטה: שכל צד יכיר את הסיפור של הצד השני ויכבד אותו. משפט אחד שזכור לי מהשיחות היה שהצדדים השונים לא חייבים להסכים עם הדעות של הצד השני אבל צריכים לכבד ולהבין שזה דעתם. בחלק מהפעילויות היו קטעים ומשפטים שקצת הכעיסו אותי כי היה כי קשה להסכים עם מה שהם אומרים אבל כיבדתי כי זו דעתם… ניצתו ויכוחים על כך שכל צד מאמין שהמדינה שייכת לו, ולנו היה קושי לקבל את הקביעה הזו. במסגרת אחד השיעורים, הראו לנו סרטונים של תקריות אלימות מעזה ואיו"ש. הערבים התלוננו על פעולות חיילי צה"ל בשטחים, ואנחנו מנגד הבענו כעס על המחבלים שמבצעים פיגועים. כל צד הציג את הנרטיב שלו, אבל כולנו הסכמנו על כך שפיגועים הם רעים, לא טובים לאף אחד ושצריך להפסיק אותם כי זו לא הדרך הנכונה. במהלך הדיון הערבים ניסו להסביר מה המניע של המחבלים לבצע אותם – אבל הם לא חושבים שפיגועים זו הדרך, וזה דווקא הפתיע אותי, כי בסוגיה הזו הם חושבים כמונו.

"זו תמונה מהמחנה בארה"ב. יצאנו לטיול ביער, ובאחת התחנות, היתה פעילות שבה היינו צריכים לעבור ממקום אחד למקום אחר ביחד, כשאנחנו קשורים עם חבל מסביבנו."

שיאה של התוכנית היה במסע משותף לארה"ב. איך את מסכמת את החוויה?

זו הייתה חוויה מדהימה שלא אשכח לעולם ואני בספק אם הייתי זוכה לה אלמלא המיזם הזה. זה ביגר אותי מאוד, שינה אותי. במפגשים הינו מגובשים, אבל בנסיעה התגבשנו עוד יותר ונקשרנו אחד לשני. טסנו לשלושה שבועות למחנה של השומר הצעיר עם ילדים אמריקנים שהתקיים ביער ליד ליברטי, ניו ג'רזי. המחנה דוגל בשוויון, אחווה, בלהכיר אנשים חדשים ולהתנתק מהעולם שבחוץ. במהלך המחנה לא הורשינו להשתמש בסמארטפונים שלנו – והם נלקחו מאיתנו במשך כל השהות – וזה היה הדבר הכי טוב שקרה! אני בטוחה שהטיול היה נראה אחרת לגמרי אם היו לנו טלפונים, כי בזמן החופשי, במקום להתעסק במסכים ומקשים ישבנו ביחד והכרנו לעומק אחד את השני. כל הבנות ישנו בחדר עם המדריכה, והבנים עם המדריך. הלילות שם היו בין הדברים שהכי זכורים לי לטובה! בכל בוקר התקיים מפקד שבו היינו עוברים פעילות בוקר ולאחריו החלו פעילויות מגבשות כקבוצה וכמחנה. המקום עצמו ירוק ויפהפה, ויצאנו להרבה טיולים. יצאנו גם לעיר ניו יורק וטיילנו בה. השיא המרגש היה כשהצגנו שם את הצילומים שלנו במסגרת התערוכה – "לצאת מהבועה" – כשהכוונה היא לצאת מאזור הנוחות שלנו, להיפתח ולהיפגש עם משהו חדש לנו. התמונות מבטאות את התחושה הזו – כאשר אנחנו צילמנו אורח חיים שונה וזר לנו, יותר שמרן, ואילו בני הנוער הערביים יצרו תמונות המציגות אורח חיים פתוח יותר ממה שהם רגילים אליו. הם נחשפו להרבה דברים שהם לא הכירו.

"זאת הייתה תמונת הפתיחה של התערוכה. רואים אותי עומדת בכניסה של גבעת חביבה ובוחרת לאן לפנות ולהסתכל. צד אחד זה לכיוון עפולה וצד שני זה לכיוון באקה אל גרביה. בתמונה רואים שבחרתי להסתכל לכיוון באקה, כלומר יצאתי מהבועה ופניתי לכפר שהוא מהמגזר השני. למקום שהוא חדש לי."

מה התוכניות שלך לאחר סיום התיכון?

נרשמתי לשנת שירות בתנועה הקיבוצית, ובקרוב אתחיל במיונים לאחת המסגרות. לאחר מכן אתגייס, אבל אני עוד לא יודעת מה ארצה לעשות בצבא.

משהו נוסף שחשוב לך להגיד לסיום?

זו תכנית מדהימה, זכיתי להיות בה ואני שמחה שאני חלק מזה – אני לא חושבת שהייתי יכולה לחוות דבר כזה בשום מסגרת אחרת, ולא הייתי נתקלת באופן יומיומי בערבים ישראלים בני גילי בלעדיה. זו תוכנית שמראה שאפשר לחיות אחרת, שאפשר לחיות ביחד. אני שמחה שהשתתפתי בה וממליצה עליה בחום לתלמידי י"א.

בשביל להשתתף בפרויקט – תלמידי כיתה יא' מוזמנים לפנות לשמחה: 04-6372824

פרטים נוספים