כשאומרים אריק סיוון האסוציאציה הראשונה היא "שומר הגן הקיבוצי" או "הנויניק המיתולוגי". אבל אריק כבר לא שם. במקום המיקרוקוסמוס הקטן של הקיבוץ, הוא מחפש אתגרים בעולם הגדול. זה לא התחיל עם היציאה לפנסיה, ברקורד שלו יש כבר כיבוש של רכסים כמו הקצ'קאר בתורכיה, האנפורנה בנפאל (כן, זה עם הסערה), מרו בטנזניה ויאריקה בדרום אמריקה, ואולי עוד כמה ששכח למנות. בסוף השנה שעברה התנדב למבצע סיוע לנפגעי ההוריקן בטקסס. מיד כשחזר, נתקל במודעה המחפשת משתתפים לטיפוס על הגבוה בהרי אפריקה – הקילימנג'רו. מיד נכנס למצב הכן.

למה הקילימנג'רו?

כמו שאמר איזה מטפס ידוע, "כי הוא ניצב שם". התחלתי להתעניין בו כשראיתי אותו מרחוק בעבר. לפני שנה הייתי עם קבוצה בקירגיזסטן בטיול של טרקים וטיפוס הרים, וחיפשתי משהו יותר אתגרי. כשעבדתי בקיבוץ נהגתי לומר שכל בוקר אני נועל נעליים ויוצא למלחמה. היציאה לפנסיה היתה הזדמנות. אני חובב אתגרים, ובטיפוס הרים יש נצחון הרוח על הכוח. אין לך כוח, קשה לנשום בגלל דלילות האוויר בגבהים, לגוף קשה, אבל הראש אומר "קדימה". ההתגברות על מגבלות הגוף וההחלטה להגיע על אף הקושי, זה מה שמושך.

תאר את העלייה להר

מיד כשחזרתי מטקסס התחלתי להתאמן. ב-19 בינואר יצאנו. בסך הכל עשינו 6 ימי טיפוס ויום וחצי לירידה. היינו קבוצה של 12 איש, בהם ארבע נשים, עם מדריך ישראלי. הולכים די צמודים, אבל בלי קשר מגע. לא משאירים אדם לטפס לבד. נושמים בכבדות. ליוו אותנו 70 סבלים מקומיים, שנשאו את כל הציוד. אנחנו הלכנו רק עם "תרמיל יום" – שתייה חמה (כל אחד נושא תרמוס עם תה), סנדוויצ'ים וביגוד חם. לארוחות בוקר וערב יש אוהל-אוכל, עם טבח. אוכל מזין ומחמם. שותים רק תה, אבל הרבה, מאוד. על אף גובהו, ההר – הר געש כבוי לא רחוק מקו המשווה, אינו מושלג. רק בפסגה יש קרחון, והוא בנסיגה, כמה מאות מטרים כל שנה. בדרך ירד עלינו קצת שלג. לא צריך נעליים מיוחדות, רק נעלי הליכה טובות, מבודדות מרטיבות וקור.

התחלנו את ההליכה בגובה 2000 מ', ובשש שעות הליכה עלינו עוד אלף. הולכים כעשרה ק"מ ליום (לא להתבלבל בין גובה למרחק). יצאנו מהשער בעיירה מושי אחרי כמה שעות התארגנות, שכוללות שקילת המטען של כל סבל וסבל, כדי שלא יהיה עודף. בטרם היציאה בולעים כדור שיעזור להתמודד עם דלילות האוויר.

את הקור מרגישים בלילה. ישנים בשקי שינה שמותאמים למינוס עשר מעלות – לנו היו למעלה "רק" מינוס 6 – ושקית של חומר כימי שמתחמם על-ידי שפשוף. היום האחרון היה המאתגר ביותר. מגובה של 4700 מ' מגיעים ל-5895 מ'. יצאנו לדרך בחצות הליל, והלכנו במשך 12 שעות, אחרי כל שעה 10-5 דקות מנוחה. נחים בישיבה על השביל. ועל אף ההליכה הפרכת והבגדים החמים, כמעט לא מזיעים.

על מה חושבים תוך כדי הליכה?

על האתגר, על מימוש החלום; אבל קודם כל על המשפחה.

געגועים? היה איזה קשר עם הבית, עם העולם החיצון?

למדריך היה טלפון אלחוטי והוא שידר מההר. אבל היו שישה ימים של נתק.

מה הפתיע אותך בדרך?

בעצם, לא היו הפתעות. אין מפלצות על ההר, אפילו לא חיות גדולות. גם מבול לא בא. עד גובה מסוים זה ג'ונגל, יער גשם. יותר גבוה רק צמחיה נמוכה. אבל כן, פרחים ענקיים. סביונים, לובליות, בגודל שלא ראיתי אף פעם. שמחתי שלא הפתיעה אותי מחלת גבהים, שמי שחוטף אותה חייב להפסיק את העלייה ולרדת בחזרה. נהניתי לקום כל בוקר רענן ומוכן לאתגר.

מה הסיפור עם דגל עמק חפר?

כשעבדתי בנוי הייתי אחראי גם על המיחזור והייתי בקשר עם המועצה. כשיצאתי לפנסיה גויסתי לעבוד במועצה בעניין המיחזור. כשסיפרתי לבוסית לאן אני נוסע היא נתנה לי דגל, שאתקע אותו שם למעלה. נשאתי אתי גם דגל ישראל, פרוס על התרמיל מאחור.

מה בתור עכשיו?

כרגע אני לא רואה שום פסגה באופק, אבל מי יודע… בשנה הבאה (2019) דורית ואני מתכננים טיול אתגרי ביחד בלפלנד, עם המדריכה הנחשבת רוית נאור.

בהצלחה.