בנסיעה משותפת שהייתה לי עם שלמה כהן סיפרתי לו שאני מלמדת בכפר עידוד בנתניה, והייתה לנו שיחה על העבודה שלי שם. בעקבות זה שלמה ביקש אותי לכתוב לעלון כדי לספר לחברים על הכפר ומה אני עושה בו.

כפר עידוד נוסד בשנת 1988 על-ידי קבוצת הורים אשר חיפשו מענה לבניהם/בנותיהם בעלי צרכים מיוחדים כאשר יסיימו את שהותם במסגרות החינוך המיוחד, ואשר יהווה עבורם בית חם, בטוח ויציב עם איכות חיים ברמה גבוהה. בשנת 1995 החלו להגיע הדיירים הראשונים לכפר. קהילת הכפר מונה היום קרוב ל – 150 דיירים בוגרים בקשת גילאים רחבה, מ – 30 בערך ועד 70 + .

לכל אחד מהדיירים יש דירונית נחמדה שרוכשים ההורים ודואגים לאבזר ולרהט אותה, הכפר מאד מטופח ונקי, עם איכות חיים גבוהה, יש חדר אוכל שנותן את כל הארוחות, יש מכבסה, מרפאה, משתלה מסחרית ומפעל תעסוקה, שעובדים בהם דיירים מהכפר.

צוות הכפר כולל אימהות בית, מדריכים/ות אישיים, עובדים/ות סוציאלים, מנקות וכמובן מנהלת ומינהלת הכפר.

כל הפעילות השוטפת ממומנת מהביטוח הלאומי של הדיירים (שמגיע לקופת הכפר ישירות) וממשרד הרווחה, פרויקטים מיוחדים הכוללים בניה ורכישת ציוד, ממומנים מתרומות (שמגיעות לעמותת הכפר).

רוב משפחות הדיירים מעורבות במה שקורה בכפר, יש וועד הורים, המשפחות מוזמנות לחגים ולאירועים מיוחדים. הקשר האישי של הדיירים עם המשפחה הוא מגוון, יש כאלה עם קשר מאד הדוק, טלפונים יומיים, ביקורים תכופים בסופי שבוע, טיולים עם המשפחה בחו"ל וכו' ויש דיירים שאין להם כבר הורים ולא תמיד אפילו אחים, או שאין קשר איתם, דיירים כאלה נמצאים כל הזמן בכפר, ובחגים מיוחדים, למשל, ליל הסדר מוזמנים למלון, או לקהילה כלשהיא.

מבחינת כישורים ולקויות המגוון רחב ביותר, יש דיירים עם לקויות פיזיות (לקויי שמיעה, ראיה ומוגבלויות גופניות קשות) ויש דיירים עם בעיות נפשיות ודיירים עם תסמונות שונות. יש בעלי אינטליגנציה ברמה טובה, וכאלה ברמה נמוכה. אחד הדברים שאני מאד מעריכה בכפר, זה החיים של כולם ביחד, תוך ליווי והדרכה של צוות הכפר להתחשבות, סובלנות ומתן כבוד לצרכים ולבעיות של האחר, זה ממש מרגש אותי.

יש גם הרבה זוגות, חלקם עם זוגיות קבועה של שנים, הזוגות מקבלים הדרכה מהעובדים הסוציאלים, לרוב, הם לא עוברים למגורים משותפים, לכל אחד נשמרת הדירונית שלו, אך הם נמצאים הרבה ביחד.

במשך שעות היום כמעט כולם עובדים, כל אחד לפי רמתו ויכולתו, השיבוץ נעשה ע"י רכז תעסוקה, העבודה והמשכורת שהם מקבלים מאד משמעותיות להם, הן נותנות להם ממש גאווה.

אחה"צ יש פעילות מאד מגוונת, שאחראי לה מרכז/ת שעות הפנאי, יש חוגים בכל התחומים – מוסיקה, (כולל מקהלה קבועה שמופיעה בכל מיני אירועים), יצירה – אמנות ואומנות, חוגי ספורט והתעמלות, אילוף כלבים ועוד ועוד. העובדים הסוציאלים והמדריכים מעורבים ומעודדים השתתפות בחוגים.

אני מלמדת במסגרת שעות הפנאי – לפני 11 שנה איציק בניק שהיה רכז שעות הפנאי בכפר החליט לכלול במסגרת זו גם שיעורים עיוניים שהוא קרא להם אולפנה, הוא הביא מורים במקצועות עיוניים שונים ופנה גם אלי, וכך הגעתי ללמד פעם בשבוע 4 שעות אחה"צ. התחלתי במקצועות המוכרים לי – מתימטיקה שימושית, תולדות הציונות, אזרחות, והמשכתי אפילו בהוראת תנ"ך (מקצוע שאף פעם לא לימדתי ולכן זה מאד מאתגר ומעניין).

את הניסיון הראשון בהוראה במסגרות מיוחדות קיבלתי בשפרירים, שם התחלתי ללמד אחרי שסיימתי את ניהול בית טרזין, ולא רציתי לחזור לביה"ס רגיל. אחרי הרבה שנים של לימוד וניהול בחינוך הרגיל, ממש התאהבתי בהוראה במסגרת זו, זה היה לי אתגר, דרש ממני הרבה יצירתיות ולכן זה היה מאד מעניין.

בכפר עידוד ההוראה עוד יותר מעניינת ומאתגרת בגלל המגוון הרחב של צרכי הדיירים. לשיעורים מגיעים לפי בחירה, בלי מיון, יש דיירים ברמה טובה ובאותו שיעור יש דיירים ברמה נמוכה, לכן, אני צריכה להכין את השיעורים כך שיתאימו לכולם, כל נושא אני מעבירה בצורה סיפורית נגישה וגם על רמה, החלשים יותר מקשיבים בעניין לסיפור, והחזקים נהנים גם מדרך הלימוד וגם מהידע החדש שהם מקבלים, הם נהנים מלמידה כמו כל מבוגר שבוחר קורסים בתחומי עניין שונים.

סה"כ אני מלמדת כ- 40 דיירים, יש כאלה שלומדים בשני שיעורים.

אני משקיעה הרבה בהכנת השיעורים והם מרגישים את זה. בנוסף להגשת החומר, אני שמה דגש על מתן יחס אישי לדיירים, כי זה חשוב להם לא פחות מהעברה מעניינת של החומר.

הרבה דיירים מתחברים למי שמעביר את החוג יותר אפילו מאשר לנושא של החוג, וכך גם בשיעורים שלי, חלק גדול מהמשתתפים, נרשמים לאותו מקצוע שנה אחרי שנה (מה שמחייב אותי להמציא את עצמי כל פעם מחדש, כדי שהשיעורים ימשיכו להיות מעניינים).

דבר לא פחות חשוב זה כאשר אני מצליחה לתת לדיירים שחוו בעבר תסכולים וכישלונות בתחום העיוני חוויות של הצלחה והנאה מהלימוד. אלה חוויות מאד מחזקות, וגם אם מהחומר הנלמד לא יישאר הרבה לטווח ארוך, ההצלחה של הרגע נותנת להם הרבה.

יש דיירים שחשוב להם מאד להשתתף באופן פעיל בשיעור, להראות מה הם יודעים, ואני נותנת כמובן מקום לדברים שהם אומרים, מה שנותן להם הרגשת ערך עצמי גבוה, ויש כאלה שזה חשוב להם אפילו יותר מהלימוד עצמו, אך גם את זה אני חייבת לעשות במידה וברגישות כי לדיירים האחרים בשיעור לא תמיד יש סבלנות בשבילם (חשוב לי להזכיר שמדובר באנשים מבוגרים, אני לא עוסקת בחינוך שלהם, אלא במתן חוויות למידה).

פן נוסף שעובדים עליו זה פיתוח האחריות והמחויבות האישית של הדיירים, יש רישום נוכחות בכל שיעור ודיווח לאחראי, יש דיירים שממש עוברים שינוי בתחום הזה, אם בתחילת שנה, הם שוכחים להגיע, בהמשך הם יותר ויותר מתמידים להגיע, או לדווח לי כאשר הם לא מגיעים.

דבר חשוב נוסף זאת העובדה שהמורה מגיע פעם בשבוע, והדייר ניפגש עימו לשעה שעתיים. הוא לא רואה את הדייר בשעות הקשות שלו, עם ההתפרצויות, עם הנפילות, הוא לא מטפל בעניינים השוטפים, המורה הוא "אורח לרגע שלא רואה כל פגע", ובגלל זה חלק מהדיירים משתפים אותי במה שקורה להם מחוץ לשיעורים – הישגים, או בעיות בעבודה, חבר חדש, או פרידה מחבר, מספרים על המשפחה שלהם, על דברים שקשה להם איתם ועוד.

נשאלתי מה ההוראה בכפר נותנת לי – היא נותנת המון, כי לא פחות ממה שהם מקבלים, אני מקבלת – עניין ואתגר בהכנת השיעורים (אפילו שלפעמים זה מכביד קצת), לפגוש כל שבוע דיירים שמחכים שאגיע, שנהנים מהשיעורים, הכרת התודה, הקשר האישי שנוצר, אני פשוט אוהבת את העבודה הזאת.

וחוץ מזה, מכל השיעורים העיוניים שהתחילו באולפנה, שרדו רק השיעורים במחשב (שיעורים שתמנע ודבורה חילי העבירו כמה שנים) והשיעורים שלי, וזה גורם לי למחויבות לדיירים ולפעילות.

ואסיים במשהו אישי – לא פחות מכל זה נותנים לי השינויים שאני עברתי ועדיין עוברת בכל השנים הללו,

אני הרבה יותר מקבלת בהרבה תחומים (היות והרשימה היא לא עלי, לא אפרט).

לאלו שתוהים אם יש תמורה חומרית לעבודה, ובכן אני מקבלת סכום צנוע, שמוסיף גם משהו, אבל כפי שאפשר להבין מהרשימה זה לא המניע לעבודה.