אין האור מסמל את חיינו בימים אלה בישראל.

אין אנו זוכים לנס שבימים ההם שם התרחש.

ואין לקריאה הנואשת "תנו לשמש לעלות",

אין לה מענה או הד בארץ הזאת.

אמיתית יותר היא האמירה על האור שנראה בקצה המנהרה.

אך הדרך בתוכה אפופת ערפל מתפתלת, לעיתים נסוגה,

מתרחקת מהפסגה, מהיעד, מהמטרה – ככל שתהיה נעלה.

בקנאות יתרה, גם סכנה גדולה,

כי אחות לה ושמה שנאה,

והיא הורסת מתחתה כל חלקה טובה,

עלי אדמות קורסת.

ועוד מסנוור המבט המופנה אל על בשם כל דת.

 

דרך ארוכה לפנינו,

ויהיה עלינו להדוף כל כדור עויין מאויב חיצוני

וגם להישמר – ואולי אף יותר – מגול עצמי…

ואין זה מקרה שבחרתי להשמיע שיר ילדים

ליצורים שעומדים עדיין בפתח המנהרה,

בתקווה שביוזמתם לא תעמיק התהום

ותתקצר הדרך לשלום.

 

————————————————————————————————————————

שמעתם, ילדים, כבר הרבה,

על הנס של הימים ההם,

של הימים האלה,

של הזמן הזה.

נס שמתרחש יום-יום בעולם,

וגם בבית הזה.

נכון שלא צריך יותר להדליק

נר או אש, כדי את החושך לגרש?

עושים רק קליק, וזה מספיק,

בכל הסביבה אור להדליק.

איזה מזל שיש לנו חשמל,

חסד זה, ילדים, לא בא לנו ככה סתם.

ולא יורד עלינו מהשמים,

מריבונו של עולם.

הפלא הזה הוא פרי מחשבה של האדם,

יש עוד הרבה דברים,

שאת החושך מגרשים.

לא רק האש, אלא דווקא אנשים,

גם חיוך של אמא,

שאת כולכם תמיד הקימה,

כאשר אתם מתעוררים מלילה שחור,

האם זה לא כמו אור?

ואם אחרי זה עוד קצת מצב רוח יש,

כי צריך, אבוי, להתלבש,

אז הבוקר טוב של תמי או של ענת,

מוחק את הצל בבת-אחת.

וכך, ילדים, נמשכים

הניסים הברוכים.

הנה שתלתם שתיל,

על יד השביל,

באדמה השחורה,

וראו איזה נס כאן קרה,

בעזרתכם שינה הטבע את הצבע לירוק,

ומבחינים באלה מרחוק.

וגם מעשים אחרים,

צובעים כקוסמים,

את ביתכם צבע עליז ובהיר,

כמו, למשל, ריקוד ושיר,

 

וכמובן גם נזכיר כאן,

את חביב הילדים, את הסיפור.

ונגיד בקיצור,

נכון, ילדים,

יש לילה שהוא חשוך תמיד,

ואת הילדים קצת מפחיד,

ויש גם עצב וכאב.

אך, זיכרו היטב,

דברים יפים וטובים יש ויש,

ורק אתם, ילדים, בעצמכם,

יכולים סודות וניסים לגלות ולחפש,

ובמעשיכם הטובים את החושך לגרש.

 

 

———–