*עמוס וכמן, בן 56 מעין הוד, אדריכל הקיבוץ משנת 2011.

מכל הדברים שאני עוסק בהם בתחום התכנון בגבעת חיים, החשוב ביותר בעיני הוא המכלול והשמירה על הצביון המיוחד שלו. מה הופך את המרחב הפיסי בקיבוץ לרקמה ייחודית וכיצד היא מחזקת את המכלול? מה מגדיר את הרקמה הזו וגורם לה להיות מכילה ומעצימה את כל מרכיביה?

בראש ובראשונה זו התרבות המקומית והחומר האנושי. ואם מחפשים את הכלי התכנוני הפיסי, זו כנראה רקמת חיבור פיסית שעשויה מחלל וחומר ומחזיקה יחד את מרכיבי השלם. זהו העיסוק בגבולות שבין הבתים לבין עצמם, בקשר שבין המבנים לשטחים הפתוחים, במבני הציבור והמרחב שמקיף אותם, בתנועה הרגלית והמוטורית. זהו החיפוש אחר מה שמחבר אנשים במרחב.

בעולם התכנון קיימים ביטויים שונים וגישות שונות לתכנון רקמות חיבור כאלה. במרחב הקיבוצי כדאי קודם כל לחפש את אופני החיבור שנובעים מההיסטוריה והטיפולוגיה של מקום. חשוב לאתר את המרכיבים הקיימים בסביבה ולהבין את הקשרים ביניהם ואת ההקשרים השונים. זה הבסיס שיכול להבטיח את שמירת הצביון הייחודי של הקיבוץ.

רקמת חיבור שכזו לא היינו צריכים להמציא בגבעת חיים. היא קיימת עם מרכז כובד ברור. היא הייתה שם כל הזמן כחלק אינטגרלי מהחיים המשותפים ושמשה כמרחב פיסי ותרבותי. כמתכננים, רק חידדנו את קווי המתאר שלה, ניסחנו מחדש את התפקיד שלה והצענו לתת לה משנה תוקף. השדרה המרכזית פועלת כעמוד שדרה שמחבר את כל האיברים ומאפשר תנועה מסונכרנת והרמונית, כזה שמאפשר גמישות ויציבה נכונה.

כוחות מנוגדים פועלים על המרחב הציבורי. מצד אחד העולם המופרט, שמושך באופן טבעי להפרדה והתכנסות אל המרחב הפרטי והמשפחתי ומן הצד השני, הרצון לשמירת הממד הקהילתי והשיתוף התרבותי. מרחב ציבורי טוב חייב להיות חזק ומובחן על מנת לאזן בין הדברים. רקמת חיבור שאינה מתוכננת ומטופלת, תתפורר בסופו של דבר אל מול כוחות פנימיים וחיצוניים, שעיקרם חישובים כלכליים וקניין פרטי. במקרים כאלה תחושת הלכידות החברתית ואיכות החיים נפגעים ממש.

הצענו לחשוף, לשמר ולטפח את השדרה המרכזית. אנחנו מציעים להפגיש במרחב הזה צרכים ציבוריים ופרטיים תוך שילוב מרכיבי תשתית המתאימים לאופיו של הקיבוץ המתחדש. בפועל, השדרה המרכזית היא בעצם רצף השטחים הפתוחים ושטחי הציבור שמובילים ממתחם החינוך בדרום מערב דרך הלב הפועם של מרכז הקיבוץ וחדר האוכל, עבור דרך מבני ציבור, תרבות וקהילה הנטועים בשטחים הפתוחים של הקיבוץ. זוהי דרך שהולכת מזרחה וצפונה וחורזת עליה מבנים היסטוריים, מבנים שמכילים יצירה ועשייה אמנותית, מבני ספורט, יזמויות של חברים ועוד, עד בואכה בית העלמין ואולי גם אל העולם שמעבר… זו באמת דרך החיים.

בשדרה המרכזית מתאפשרים מפגשים בלתי פורמאליים ופעילויות פנאי, אירועים קהילתיים ופרטיים, תנועה רגלית, פעילות ספורטיבית, פעילות מבני ציבור וטיפוח הנוף המשותף. זהו מקום לזיכרון ומקום להתחדשות, של הציבור ובשביל הציבור. זוהי הזהות המקומית בהתגלמותה הפיסית. השדרה המרכזית נותנת מענה לסוגי אוכלוסייה שונים ולגילאים שונים והיא מחברת ביניהם בסוגי פעילויות מגוונים.

ועולות שאלות של יום יום, של שימוש ותיפקוד, לגבי המבנים השונים בשדרה כמו הפאב, המועדון, המכבסה ובכלל לגבי מבנים היסטוריים שמתרוקנים או משנים את ייעודם. כל השאלות האלה ועוד, לגיטימיות והן חלק מהדיון, אך הן רק הטקטיקה והטכניקה של העניין. עצם העניין הוא בעצם החיבור. אם נבין את מהות החיבור נוכל גם לתת תוקף לחלקי השלם.

סכמה עקרונית מתכנית האב