אמיל זיידמן

נדמה שאין עוד גיל שמסמן מעברים בחיים כמו 18. נדמה שזהו הקיר האולטימטיבי שעומד בין מה שהיה למה שיהיה. אמנם היום יש כבר הרבה חרכים בקיר, הרבה חלונות. יש אפילו כאלו שכבר מגשרים עליו, שכבר מערערים את יציבותו. אבל בכל זאת, עם כל נפלאות הטכנולוגיה, ולמרות כל הסדרי הביניים, גיל 18 מייצג את היציאה ממצב צבירה אחד למשנהו, מגלגול חיים אחד לשני.

אז באינדונזיה משייפים שיניים, בקניה צדים אריה, בהודו מקיימים טקס לידה מחדש, ואצלנו?

אצלנו יושבים במזנון של הבריכה, על כוס נס קפה ומנסים לגלגל שיחה על החיים, על הקיבוץ, על מה שעומד בפתח ומה שכבר מתחיל להסתכם מאחור. שיחה על החיים עם כאלו שעכשיו מתחילים אותם.

אז מי ומי בנאספים :

לוטם סבוראי – ממהרת לציין שהיא "היחידה שנולדה בקיבוץ", חובבת ספורט לסוגיו, בעיקר כדורעף, הולכת להיות שינשינית בכפר מנוף, כפר נוער חקלאי לנוער בסיכון שהוצא מהבית. הכפר בעכו, תגור בקומונה. תחביביה – ציור, אומנות (ספורט כבר אמרנו?). אחרי זה – אלוהים גדול.

סתיו ליפמן – אם כבר לוטם התחילה, אז כולם כבר מתיישרים בתלם ומתחילים בציון מקומות הולדתם ומתי הם הגיעו לגח"א. אז סתיו הגיע לפני שמונה שנים, "ממקומות רבים" כהגדרתו. אוהב להסתובב עם חברים, לנגן בגיטרה. העתיד מבחינתו הוא "גיבושים לסיירות" ומקווה להצליח ולהגיע לטוב של הטופ בצה"ל. מטרה שנייה וארוכת טווח יותר – לעשות כסף, והרבה.

נעם למל – החדשה בחבורה, הגיעה לפני שנתיים. גדלה בקיבוץ משאבי שדה, אחרי זה להבים. עקרה ממרחבי הנגב אל נוף הפרדסים. זה לא היה קל היא אומרת, אבל הקבוצה והקיבוץ קיבלו אותי בהרבה חום והיום אני מאוד שמחה שאני פה. גם היא בענייני ציור ואמנות (אבל רק כתחביב) ולהסתובב עם החברים. תהיה שינשינית בכפר הנוער קדמה. כפר נוער המקבץ אליו נערים בסיכון, המטרה, להיות אחות בוגרת. להקשיב, לתת יחס אישי, משפחתי.

ספיר מלמד – הגיע לפני כ-13 שנים מירושלים. בגיל חמש.  אחרי שהפסיקה להגיד מאאאאתיים, ולהתרגל ללחות הבלתי נסבלת – השתלבה יפה. כיום מסיימת לימודים ("העסיקו אותי המון עד עכשיו"), מחכה לגיוס בסוף יולי, לא יודעת עדיין לאן, רוצה משהו חשוב ומשמעותי, לא קרבי.

כפי ששמתם לב, מדובר בכיתה קטנטנה ממש, ואמנם זהו אחד הדברים הראשונים שעולים כשמסכמים איתם את השנים שעברו. מפריע שיש קבוצה קטנה, אומרת לוטם, אין את ההווי ואין יכולת בחירה בין אנשים, אין אופי מיוחד לקבוצה, היא תמיד נספחת לקבוצות אחרות. ספיר לעומתה, דווקא זוכרת בחיבה את תקופת הגן, "כשהיינו מאוד קטנים ואיחדו אותנו עם קבוצות אחרות."

ילדות בקיבוץ

בכלל, יש הרבה מאוד חיבה לילדות הקיבוצית במבטם של בני ה- 18.  החופש והטבע "לשחק בדיונות החול במקום שבו היום עומדת השכונה" (סתיו), או פעילויות ה"מרכזונים" – "ילדות הכי טובה שאפשר לקבל, השקעה במסגרת של חברה, יש פעילויות, הרבה יותר פעילויות משמעותיות, בקיבוץ יש כל יום פעילות שונה, לא רק מחשב וטלוויזיה" (לוטם) , החגים – "זה כיף, זה מרגש, הולכים ומשתתפים, זה משהו משמעותי"  (נעם).

דווקא אותם דברים שהמבוגרים שבים ומתלבטים בהם, האם כדאי? עד כמה להשקיע? האם לחייב? לבני ה-18 ברור – זאת הייתה הילדות בקיבוץ, זה מה שעושה אותה מיוחדת כל כך!

זאת היא גם הזהות שלהם כשהם יוצאים לעולם שבחוץ. למרות כל השינויים, והטכנולוגיה, והפתיחות וזה שהקיבוץ הוא כבר ממש לא מה שהיה פעם, עדיין הם רואים הבדל גדול בינם לבין "העירוניים".

"הנוער בקיבוץ תמים יותר מנוער עירוני, גדל באווירה יותר סגורה, בבועה. לכן כשהוא יוצא החוצה הוא סקרן יותר, רוצה לנסות, לחדש". אומר סתיו. נעם מוסיפה דוגמה, "הייתי בזימונים של הצבא, ובאתי בלבוש פשוט, זרוק כזה, עם סנדלי שורש, וכולן הסתכלו עלי, אף אחד לא הבין שם מה זה ש.ש. ולמה אני הולכת."

"באמת"? אני מתקשה להאמין, "עדיין יש את הפער הזה"? כן, הם מהנהנים, בביישנות מסוימת, אפילו עדיין רואים אותנו כסנובים, בבית ספר נגיד, גח"א ייחשבו כסנובים, כקבוצה שיוצרת סגירות.

על העתיד

מה עם העתיד? אני שואל. מה תרצו לעשות בעתיד? משהו שארוויח בו הרבה כסף, קובע סתיו בפסקנות, ומצליח לעורר ויכוח קטן על מה חשוב יותר בעבודה – עניין או כסף. אני הייתי רוצה משהו שקשור לילדים, אומרת ספיר, פסיכולוגיה או רפואה, אומרת לוטם. לא יודעת, מסכמת נועם. העיקר שיהיה משהו מעניין.

כרבים מבני דורם, ההצלחה האישית היא משהו שחשוב מאוד עבור כולם. להצליח, למצוא עבודה מעניינת, להוציא בגרות טובה, להתקבל ללימודים אקדמאים. זה הוא המסלול וכולם מסכימים עליו ועל חשיבותו. אם לשפוט על פי המדגם הזה לפחות, קשה יהיה למצוא בבני הקיבוץ של ימינו מישהו שייזרק בהודו לתקופה של חמש שנים, או שיפסיק את לימודיו על מנת להקים קהילה חדש בנגב.  לא מהפכנים גדולים. עם זאת, לא יהיה זה נכון לומר על בני המחזור שהם נטולי ערכים, או אינדיבידואליסטים שרק מעוניינים בעצמם.

כרבים מבני דורם, שנולדו על ספו של האלף השלישי, הם מאחדים בין המסלול האישי של הצלחה וקידום אישי לבין המושגים של התנדבות ועזרה לזולת ולקהילה. הליכה לשנת שירות, אומרות נעם ולוטם, היא מאתגרת, מעניינת, מרחיבת אופקים, וגם מאפשרת נתינה לזולת ותרומה למדינה וכל הדברים הטובים האלו שחשבנו שנעלמו לגמרי. בשבילן, שני הדברים לא באים בהכרח אחד על חשבון השני. ההיפך, התנדבות ושנת שירות הם דווקא מושגים שמקדמים את מסלול ההתפתחות האישי, לא מעכבים אותו.

מחקרים מראים שבארץ, ובעולם המערבי בכלל, יש חזרה של צעירים למקומות של עשייה חברתית, פעילות למען הקהילה ועוד. אם כי המקום שהם מגיעים ממנו אל הדברים האלו שונה לחלוטין מאלו של דור ההורים. זה לא בא ממקום של אידיאולוגיה קולקטיבית או הקרבה למען הכלל. המקום ממנו מגיעים הצעירים של היום הוא מקום של קידום והתפתחות אישית, שמבין שכדי להיות אדם טוב יותר ולהתקדם בחיים, למצוא עבודה מעניינת, צריך גם להתנדב, לחוות חוויות חדשות, להעניק מעצמך כדי שתוכל לקבל. הגישה הזאת משולבת באידיאולוגיה הומאניסטית, של אדם לאדם, ושל יצירת קשר בינאישי משמעותי.

יהיו הסיבות אשר יהיו, במבחן התוצאה קיבלנו 2 מתנדבות לשנת שירות, אחד שרוצה להתגייס ליחידות עילית ומישהי שרוצה שירות רציני ומשמעותי. סה"כ תוצאות די טובות, הייתי אומר.

אני והמדינה

מה עם המדינה אני שואל, מאבקים חברתיים, ה"קוטג'", פוליטיקה?

עזוב אותנו, הם אומרים, אנחנו יודעים שזה חשוב, אבל כרגע זה לא על סדר היום שלנו, יש לנו דברים אחרים שנוגעים בעולם שלנו שהם מה שמעניין אותנו. הלימודים, הדברים שנעשה בעתיד, אהבות ורומנים, מסיבות, ליהנות – זה מה שחשוב לנו. פוליטיקה ועתיד המדינה – זה חשוב, אנחנו יודעים את זה, אבל זה גם יחכה.

דווקא בתחום המקומי שלנו, סתיו הפתיע. זה מעניין אותי, הוא קובע, ואני גם לעיתים מסתכל על המועצות בטלוויזיה. סוגיות מקומיות, כמו לדוגמה הקמת מרכז השירותים, מעניינות אותו, משפיעות על חייו.

הגישה הזאת לא מפתיעה בהתחשב בכך שמחקרים מראים שגיל הבגרות הולך ומתאחר. היום נוטים לראות את גיל 23 כגיל בו בני נוער הופכים להיות עצמאיים ועומדים בזכות עצמם. העלייה בתוחלת החיים וברמת החיים יחד עם הנטייה לתקופת לימודים והכשרה ארוכה יותר, גורמת לזה שהגיל בו בני נוער הופכים למבוגרים שמתעניינים בנושאים של מבוגרים הולך ומתאחר. כדאי לזכור את זה כל פעם שאנחנו נוטים להיאנח ולומר "אוח, כשאני הייתי בגילך, מה שאני כבר עשיתי".

אני והקיבוץ

למרות דברי סתיו, אין ספק שמה שעולה הוא ניתוק מהקיבוץ. "אין לנו קשר לאנשים בקיבוץ, אנחנו לא מעורבים", הם אומרים. הדברים לא נאמרים באדישות. נראה כי העובדה הזאת מפריעה להם. כי גם הם היו רוצים למצוא אפיק משמעותי יותר לחיבור עם הקיבוץ, להכיר את האנשים, לזהות אותם. במיוחד היום כשהקיבוץ גדל במשפחות חדשות. הייתי שמח לגור כאן, לחזור לכאן, אומר סתיו, אבל זה עדיין כל כך רחוק, תלוי בכל כך הרבה דברים.

אז מה עכשיו, אני שואל לסיכום, לאן מועדות פניכם?

לשכונת החיילים הם עונים במקהלה, עכשיו, או בעוד שנה, אבל זה חשוב לנו לעבור לשם. זה מקום אחר, מקום שלך, עם החברים. גם חשוב לנו שתהיה שם חברה, שיהיה הווי, שתהיה שכונה אמיתית.

אז זהו, מאוחר וצריך כבר ללכת הביתה, סוגרים עלינו את הבריכה. אני יוצא מעודד, כמו תמיד. כשיושבים ומדברים ומכירים יותר לעומק רואים שעדיין נוצרים פה אנשים טובים, עם מצפון, עם הכרה שרוצים גם לעזור ולתרום ולהתפתח וגם לקדם את עצמם, לעבוד קשה ולהצליח בחיים.

תודה מיוחדת לענבר דניאל, שעובד עם ה"נעורים" כל השנה, ועזר לארגן את הפגישה.