בדרך אל החתולים / יהושע קנז

תמר שמיר

עלילת הספר מתרחשת במחלקה השיקומית-סיעודית בבית חולים ג' ונעה בין מתחים שונים: בין בריאות לחולי, בין יופי לכיעור, בין צעירים למבוגרים, בין משפחה לבדידות, בין מציאות לבדיון ובין הצוות לחולים, או במילים אחרות – בין החיים לבין המוות.

גיבורת הספר, יולנדה מוסקוביץ, לשעבר מורה לצרפתית, מחלימה מניתוח שעברה באגן, היא אשה כבדת משקל המתקשה בהליכה ונעזרת בהליכון. עד הגעתה לבית החולים, היא התגוררה בגפה בדירתה אשר בקומה ד' בצפון תל-אביב, ומיעטה לצאת מביתה. את צרכיה המועטים נהגו לספק נערים ושליחים מן החנויות שטלפנה אליהן. האדם היחיד שלא היה מוכן לבוא אליה הביתה היא הספרית, ובאחת הפעמים עת ירדה במדרגות הבניין כדי לצבוע את שיערה, נפלה ושברה את האגן.

השיער הוא מוטיב מרכזי בסיפור ודרך יחסה של גב' מוסקוביץ אליו אנחנו למדים על התהליכים הפנימיים שהיא עוברת. היא הגיעה לבית החולים בעקבות נפילתה בדרכה על הספרית והיא מתייחסת אליו "כמעט כבדבר שבקדושה", צובעת אותו פעם בשבוע ומטפלת בו באדיקות. ההבדל בין יחסה של גב' מוסקוביץ אל שיערה לבין התוצאה הסופית, גוררת לא מעט עימותים בינה לבין הסובבים אותה.

היא מתוארת בצורה כמעט גרוטסקית, כ"אשה גדולה וכבדת גוף, פניה בלות מאד […] עיניה חרכים צרים של תכלת ראשונית […] שערה הצבוע תמיד בצבע חום עמום, חסר ברק, חסר חיים […] דומה לפיאה נוכרית יותר מלשער טבעי".

גב' מוסקוביץ מספרת לחברותיה באגף, איך האחות הראשית רוזה, אותה היא מכנה בינה לבין עצמה "שטנה" ניסתה להתנקש בחייה בימים הראשונים שלה במוסד. קלרה אלגרה ופרידה שכנותיה לחדר חושבות שזה חלום. היא נעלבת. איך לא מאמינים לה. ובייחוד אלגרה, זו שאותה היא מנצלת תמורת כמה שקלים ביום. אלגרה היא ה"לכי הביאי" שלה. אלגרה, שעורה מתייבש מכביסת בגדיה של יולנדה, שבטוּבה נותנת לה להשתמש בקרם הידיים שלה ובוחנת בכמה קרם היא משתמשת, הנצלנית. גב' מוסקוביץ קונה את יחסם של הסובבים, ואת רוב יחסיה היא בונה על כספים שהיא מחלקת לאנשים סביבה לפי הצורך: לאח (ליאון), לספרית (פנינה) ללזר כגן ולאלגרה.

משרק ראתה גבר חדש במחלקה, על כסא גלגלים, רצה מהר, עד כמה שאפשר לרוץ מהר בתוך הליכון, להתאפר מחדש, להתגנדר. בצהריים היא מתיישבת לידו. "לזר כגן, צייר", הוא מציג את עצמו. בלונדיני לשעבר הרואה את יולנדה. "יולנדה, מורה לצרפתית". לזר אמנם מבוגר על כסא גלגלים אך איננו נכה ממחלה, הוא נעשה נכה בגלל תאונת דרכים.

כגן מבקש לצייר אותה. כשהיא מכינה את עצמה לציור על ידי כגן היא מתאפרת בהגזמה גדולה יותר מתמיד. "כמו זונה זקנה בשאנסה האחרונה היא אומרת לעצמה", אך כשהיא רואה מה הוא צייר היא נדהמת. "כל כך זקנה כל כך מכוערת. מכשפה […] זה לא פוטוגרפיה הוא אומר לה. זה אמנות. לא אובייקטיב, כמו אני רואה אותך". משפט שאיננו מתקן מאומה. להפך.

בעיני חברותיה לחדר, יולנדה היא בוגדת. הניסיון שלה להתחיל עם לזר, למצוא חן, גורם להן להתנכל לה בדברים הקטנים של היום יום, קטנים ומכאיבים. יולנדה, שמערכת היחסים שלה עם לזר גורמת לה ללבלוב וניצני פריחה, מקימה עליה את החולות האחרות, נציגות הקמילה.

יולנדה מוסקוביץ נעה בין המתח של הארוס והתנטוס, בין החיים לבין הקמילה. גם בתוך מערכת היחסים המסוכסכת שלה עם כגן היא ערה לגופם ולפיזיות של הגברים הסובבים אותה. גם כשהיא לא מאמינה להם וחושבת שהם עלוקות נצלניות, חום גופם מדבר אליה במעומעם.

כשיולנדה בוחרת לחזור הביתה, משמעות הבחירה שלה היא בחירה בחיים. היא מבקשת להתנתק מהמקום בו שולטים החולי, הכיעור והעיוות, ומבקשת לחזור לדירתה, שם, על אף המגבלות הרבות, היא בין החיים.

ליולנדה יש שכנה, גב' פולדי. גב' פולדי דומה במובנים רבים ליולנדה: היא בת גילה, יש לה שיער שחור, היא מתאפרת בצורה מוגזמת והן בעלות מבנה גוף דומה (יולנדה אף משאילה לה שמלה). אלא שגב' פולדי משוגעת. כל מה שהיא רוצה הוא לצאת ולבקר את חתולי הרחוב שעל-יד הפחים, אותם היא מכנה "החתולים שלי". בעלה, שאינו רוצה שתסתובב לבד ברחוב, נועל אותה במשך היום בבית, וכשהוא חוזר מעבודתו, הוא יורד איתה לפעמים אל החתולים.

גב' מוסקוביץ וגב' פולדי סגורות בביתן ואינן יכולות לצאת ממנו, אלא שיולנדה השלימה עם החיים המצומצמים המצפים לה. גב' פולדי, אולי עקב שגעונה, בחרה בחירה אחרת לחלוטין. בכך מגלמות בתוכן שתי הנשים את שני הקצוות שביניהן נע הסיפור: המתח שבין החיים לבין המוות.

יהושע קנז, בדרך אל החתולים, הוצאת עם עובד (הספריה לעם), 1991 (280 עמודים).