את שתיקת הורינו בילדותנו הפרו שלוש תמונות בצבעים שחור לבן שנדדו ממגירה למגירה, מחדר לחדר ללא הסבר או פירוש כלשהו למסתתר מאחוריהן.
כל תמונה שונה מן האחרת. כל תמונה שולחת אות וסימן מסקרן אך סתום.
בתמונה הראשונה חייל לבוש מדים של צבא זר עטור בעניבה, תסרוקת משוכה לאחור, מבט צייתני, דוק עצב בעיניו.

בתמונה השניה אישה בת 40 יפה ומטופחת, מבטה מפוחד ושברירי בוהה בחלל כלשהו, ענן שחור מלאכותי מעטר את התמונה ומשווה לה סכנה הממשמשת ובאה.

בתמונה השלישית יהודי חרדי תמיר לבוש במעיל ארוך כמנהג החסידים ובכיפה מרובעת על ראשו. מבטו נוקב, נמרץ ובוטח, סידור תפילה ספון בתוך כף יד ענקית.
חידה. מילה לא נאמרה. סיפור דומם כלוא בתוך שתיקה, ענן שחור ועצוב בלתי מוסבר הופך ברבות הימים לעובדה קיימת שאין עליה עוררין. על זה לא מדברים.
אין הסבר מדוע מגיעים לבתינו מכתבים רבים מארגון החיילים היהודים שנלחמו בנאצים. הזמנה לכנסים לקבלת עיטורים, מכתבים המושלכים אף הם למגירות נשכחות, נערמים כחפץ שאין לו דורש.
אין הסבר מדוע האח הבכור שלנו נקרא דווקא בן-ציון ולמה הוא נולד באי הסמוך קפריסין, מקום בו הורינו מרים ונתן נישאו. אין הסבר מדוע אבא שותק ולא מספר, מדוע אין סבא ואין סבתא ואין אח או אחות מצדו.
והעליה בשנת 1949 דווקא ל'כפר בילו'. ואיך קרה שלכל המשפחה הענפה והוותיקה שהקימה את 'כפר בילו' יש סבא, סבתא, אבא, אמא, ילדים ונכדים… ואבא נותר לבד ללא משפחה קרובה, בודד לאורך, לרוחב ובאלכסון.
אבל מה שלא עושה השכל עושה הזמן… וכמו במעבדת צילום ישנה נפתרו החידות אחת אחת.

דמות היהודי החרדי שבתמונה הופיעה בחלום בקפריסין שסופר ברבות הימים. שם במחנות העקורים בין גדרות התיל הבריטים חלמה אמי כשכרסה בין שיניה את האיש הזקן שהופיע בחלום לילי וכמו סיפור תנ"כי, אוחז אשכול ענבים גדול בידו. חלום בו בישר לה על עלייתם הקרובה לארץ ישראל, ואת העובדה שהיא נושאת בן בבטנה. כשסיפרה לאבי בבוקר את החלום ותיארה את הדמות הוא נאלם דום, נפתח, וסיפר לה על סבו ששמו נודע למרחוק ושמו בן-ציון. רב ומלמד גדול שחכר חווה חקלאית בכפר סקרילוב באוקראינה, חקלאי מלידה, איש אדמה בלב ובנפש, מומחה לפיתוח זרעים וגידולי שדה ואיש של תורה. כבר בשנות ה-20 של המאה הקודמת שלח את ארבעת בניו לישראל, אליעזר, צבי, יצחק ובתו ציפורה שהקימו את כפר בילו א'.
הוא, הסב, בן-ציון, החרדי שבתמונה, נשאר מאחור יחד עם בתו גיטל, אימו של אבי ואחיו, והיו טרף לציפורני הנאצים.
תמונת החייל, הוא לא אחר מאשר אבי נתן גבר ז"ל. לימים התברר שאיש המשפחה הזה, העניו והצנוע, שרכב ברוב שנותיו באטיות על אופניים, שהיה אהוב על כולם, היה בעצם חייל בצבא האדום בשנות המלחמה, במשך חמש שנים רצופות.
הוא חווה גיהנום עלי אדמות, קרבות במחפורות, שלגים, נפילה בשבי ובריחה, תבוסות וניצחונות, עם הצבא האדום חצה נהרות גשרים ואגמים במזרח אירופה ונכנס בשערי ברלין עם הצבא כדי להכריע את הצבא הנאצי.
כששב לביתו, חבול מאימת המלחמה לכפר הקטן באוקראינה נודע לחרדתו האסון. עוד בשנת 1941 הגיעו הקלגסים לאוקראינה אל כפרם סקרילוב, שם בחווה החקלאית שלהם כיהודים יחידים בכפר, הוצאו הסב בן-ציון, אימו של אבי גיטל/טובה שהיא סבתי ובנם ישעיהו ועוד בני משפחה להורג ביריה.
את שמה של סבתנו גיטל טובה, נושאת אחותי – טובה (בן חיים). ואחי הבכור שנולד בקפריסין נקרא – בן ציון.
סבתא גיטל, היא האישה שבתמונה, לא זכתה להיות סבתא ולא עלתה לישראל, דמה נשפך על אדמת אוקראינה הקרה והאכזרית אולם דמותה ופניה חרותים על כל נכדיה ניניה ובני ניניה כאן במדינת ישראל.
פרט טרגי נוסף – שלוש שנים לפני הירצחו של בן ציון הסב, על ידי הנאצים, נפל נכדו יוסף קפצ'ן בפעולה במסגרת פלוגות הלילה של וינגייט בגליל התחתון.

יהי זכרם ברוך.