פורים קריאת מגילה עם מוטי זעירא

סבתא שלי קראה לי "מוֹטְקֶעלֶע". ובקולה הדהדו געגועיה לאביה מרדכי, שנקראתי על שמו וש"היטלר לקח אותו" (כך אמרה זאת תמיד בשפתה השבורה).
אמא שלי קוראת לי עד היום, בהזדמנויות מסוימות מאוד, "מוֹרְדְכָיָלֶה". והצליל הוא רך ותובע בעת ובעונה אחת.
סמדר ואני קוראים ליותם "יותָמוּק", ולפעמים "מלכישוּע"; לתמר "תמרוּלָה", ולעיתים "צפרדעוּלָה"; ולעומר "עומרוּקי", ו"דוּגוּזוֹן" ולפעמים "יַלדוֹני."
יותם ואורי קוראים לנכדינו התאומים המתוקים גפן וניר – "שְמַנְבּוּצִים". תמר ודניאל קוראים לשקד נכדתנו "שְקֶדוּלָה", או "גַּמָדוּד."
מה משדרת השפה הפנימית הזאת של המשפחה?
אהבה וחיבה, כמובן, ואינטימיות, והכרות עמוקה. אבל גם רגישות עצומה ללשון, וחוש הומור מפותח, ומודעות עצמית גבוהה, וקודים פנימיים, המחזיקים סיפור משפחתי ייחודי, פרטי, שהוא רק שלנו. באמצעות השפה הזו אנחנו משרטטים עיגול עדין ובלתי נראה סביבנו, ומסמנים לָעולם: עד כאן החוץ, ומכאן – הפְּנים. המילים הסודיות שלנו מגדירות אותנו, מייחדות אותנו, שולחות שורשים לַעבר ומשושים רכים לעתיד, בונות שייכות, בוראות מקום בעולם.
כשגפן קראה לסמדר "תָּתָה" – זה קרה רק לפני חודשיים, בפעם הראשונה בחיי שתיהן – סמדר הפכה לסבתא! וכששקד אמרה לי – רק לפני שבוע – "בָּבָּה בּוֹאִי" (סבא בוא), קלטתי במלוא העומק – אני סבא!
אחד מאותם פתגמים בנאליים, שריגשו אותי מאוד בנעורי, אמר: "האהבה מתחילה במקום שהמילים נגמרות". שטויות במיץ עגבניות! אני יודע היום: האהבה מתחילה במקום שהמילים מתחילות!