הנושא של העלון הפעם הוא מילים. אחד האנשים שיותר פוגע במילותיו הוא קן לואץ'. הבמאי הסוציאליסטי הנהדר! לא אוהד גדול של ישראל, בגלל המדיניות, עד כדי תמיכה מלאה ב.BDS יוזם כל חרם תרבותי, בעיקר על סרטים שנעשים בישראל. זה, האחרון, דווקא חבל… אבל הסרטים שלו חוסכים במילים ופוגעים ישר בבטן הרכה!

האחרון, "אני, דניאל בלייק", הוא סיפורו של כל אזרח, בכל מדינה, שנתקל בצרה וצריך את עזרת מוסדות מדינתו… ביטוח לאומי, לשכת הסעד, משרד הבריאות – you name it… לואץ' מתאר את מסע הייסורים של דניאל, שמת ללכת לעבוד לאחר מחלה ומבקש לקבל אישור או קצבת מחלה. כל אחד יכול להזדהות עם הסצנות השונות. החל בשיחה טלפונית למשרד ציבורי (אחרי 40 דקות של המתנה התנתקה השיחה, או שהעונה אינו יודע תשובות…) וממשיך עם כל הסרבול של התנהלות האזרח מול הממסד, שאמור לעמוד לשירותו, והאטימות הבוטה שלו. ההרגשה הכללית היא שדווקא יש רצון לעזור מצד הסביבה אבל הבירוקרטים… בהתמקדות בשני גיבורים בעיקר, הבמאי מצליח להביא את הצופה להזדהות וכאב כאילו הוא הוא דניאל והאנשים הסובלים איתו. תחושת התסכול עוברת את המסך ללא פילטרים. ואם במילים עסקינן, השלט שדניאל תולה, "אני, דניאל בלייק, אזרח" אומר כל כך הרבה במשפט אחד! ודניאל עצמו, עשיר במילים והומור. יחד עם זאת, יש בסרט כמה סצנות שבועטות בבטן עד כאב פיזי… ללא מילים. למשל הסצנה בבנק האוכל… יש לדניאל פתרון לפרנסה. יזמות, קוראים לזה. אבל הוא נעול. לא רגיל לחשוב כך, כמו בני הדור הצעיר, שכניו התזזיתיים. הוא איש הדור שנתן את כולו למערכת, תמיד הלך בתלם ומילא את כל התחייבויותיו. אף פעם לא ביקש מהמערכת כלום. רק כשהגיע למצב של אין ברירה. לשנות כיוון ולהמציא את עצמך מחדש? הדור שלו לא גדל כך. יצאתי מהסרט והרגשתי הכי ברת מזל בעולם כי אני בריאה, חוזרת לביתי ויש לי אוכל במקרר… ומיד אח"כ חיפשתי מקום להתנדב. לעזור למלא טפסים. דיגיטליים, למשל.
בווידאו, בשידור נוסף לטובת כל מי שפספס, יוקרן "סארו – הדרך הביתה". סיפורו של סארו, ילד הודי שהלך לו לאיבוד בתת היבשת ההודית. בגלל בלבול במילים ואי ידיעת הניב בו מדברים במקומות אליהם התגלגל, החלק הראשון של הסרט הוא כמעט ללא מילים. הוא מאומץ, בסופו של דבר, ע"י זוג אוסטרלי. משחק מצוין של הילד סארו וגם של סארו הבוגר, המשוחק ע"י דב פאטל (נער החידות ממומביי), שהיה מועמד לאוסקר השנה. סיפור אמיתי מרגש ומותח.