ניצה נולדה ב- 2.11.1925 בזיכרון יעקב, להוריה יהושע ומליה הררי.
בהיותה בת 8 נולדו אחיה התאומים אליעזר ואברהם.
וכך היא כותבת בקורות חייה: "פועלי זיכרון באותם ימים עבדו בייבוש ביצות כברה. בהיותי בגיל 6 עברו הורי לפרדס חנה, שבה היו אז שלושה רחובות והמון חול. בית ספר לא היה, למדנו מספר ילדים בחדר באחד הבתים. אבא עבד בתחילה בקידוח בארות לחיפוש מים, ואחר הצטרף לקבוצת בניין. בהיותי בת 10 הצטרפו הורי לעוד משפחות שהחליטו להתיישב במושב עובדים – עין עירון. את ביתנו בנה אבא במו ידיו בערב ובשבתות, ולפי בקשתי כוסה הגג ברעפים אדומים ובלט בייחודו משאר הבתים. אבי למעשה, בנה את המושב ואת הבית בו-זמנית. במושב היה בית אחד מרכזי "בית הביטחון" – היה בו גן, צרכניה, הנהלת חשבונות וחדר אחד עם רדיו, שם התכנסנו לשמוע חדשות.
אחרי בית ספר עממי עברתי לבית הספר "עיינות", שם עבדנו בכל ענפי המשק. עבדתי במשתלה של צמחי נוי. עבדנו הרבה ולמדנו שעתיים ביום. לאחר מכן יצאתי ללימודים בירושלים. למדתי שנה היסטוריה וגיאוגרפיה של ארץ ישראל. בתחילת מלחמת השחרור – ינואר 1948, הצטרפתי לעזרת קיבוץ בגבול הצפון – כפר סאלד. ההתקפה הגדולה הראשונה התרחשה יומיים אחרי בואי. היא החלה ב-7.00 בבוקר ותפסה אותי בגן הירק שותלת כולרבי. בכפר סאלד הכרתי את אבי ובאוקטובר 1949 התחתנו. באוגוסט 1950 נולדה רותי, ב-1953, כבר אחרי המעבר לגבעת חיים, נולד עמי. ב-1964 נולדה בתנו הצעירה נעה".
קל לראות מתוך מה שכתבה ניצה שהייתה ממעטת בדברים, צנועה ונחבאת אל הכלים. במשך השנים החליפה מקומות עבודה על פי צורכי המערכת: גן ירק, מטבח, בתי ילדים ומחסן ציוד של בית ספר "משגב."
מתוך שאלון שענתה עליו בתאריך לא ידוע למראיינת לא מזוהה עולה שהייתה בעלת דעה ברורה והבנה עמוקה בכל הקשור בחיי הקיבוץ של פעם וזה המשתנה. החל מנושא החקלאות – "אין עבודה לשם שמיים, הענפים קיימים כדי לפרנס את היושבים במשק", דרך חינוך – "בעבודה עם ילדים צריך הרבה סבלנות והבנה וידיעה ברורה מה רוצים להשיג ולאן רוצים להגיע". הנהלת קהילה – "צריכה להיות שקיפות, צריכות להיות מועצות לכל תחום, כדי שכמה שיותר אנשים יהיו שותפים… צריכה להיות קרן לעזרת חבר, צריך להיות תקנון – אבל עם גמישות"… וגם כשנכנסת ביקורת, היא מסייגת אותה בעדינות ובהבנת הצד השני.
הייתה אדם מורכב שבו רב הנסתר על הנגלה…

לילדים של ניצה
ניצה ברוך הלכה לעולמה
אחרי שנים חרישיות של סבל
ואחר כך נתק מהסובב אותה.
ניצה עשתה מה שאמרו לה, עבדה היכן שביקשוה
ואיש לא ידע באמת מה מסתתר מאחורי חזותה הפשוטה.
פעמיים מתה ניצה, פעם כשאבי הלך ואחר כך
כשהלכה היא. אבי היה עיקר עולמה, צחוקו, שמחתו,
קשריו עם הסובב אותו, סיפורים על ארועי היום.
אנשים שהקישו על דלתם לאסוף מפתחות לשמחות,
לעצבונות ואבי ידע הכל וגם ניצה.
ניצה אהבה את הסיפור על אבי וגיורא.
במלחמת יום כיפור גיורא מעבר לתעלה רואה את הסקניה של גבעת חיים
נוצץ בניקיונו בתוך אבק המלחמה, הוא רץ אליו ושם אבי
(גם נקי ומגוהץ – אבי כמו אבי). הם מתחבקים ואבי פורץ בבכי,
תתקשר הביתה, הוא אומר לגיורא, בבית חשבו שאתה נהרגת ואבי בוכה.
אבי אהב את שאולי שלי. לכל מכונית הוא שכפל מפתח נוסף לשאולי בן ה-3.
לפעמים כשהיה חסר מפתח, הוא בא לבקש משאול.
ניצה הייתה אוספת לי את מוספי "דבר"
(תולעת ספרים של חיים באר והטור של דנקנר).
ניצה הייתה אשת ספר אמיתית, קראה וקראה,
עברית הייתה שפתה מיום היוולדה. עברית עבריה יפה.
היא בלעה את הכתוב בעיתונים ושלטה במה שנעשה בארץ ובעולם,
ובכל זאת נתפסה כאשה אפרורית ונוקשה, קשה קצת בתקשורת.
כשחושבים על ילדותה מבינים. מבינים גם את הצורך שלה לחסוך,
לשמור על כל קצה עיפרון ולסיים יפה מחברת.
כך נהגה כשהייתה אחראית ציוד במשג"ב. אני מודה שאותי פינקה.
ניצה ואבי היו לי השכנים הנחמדים שמעבר לכביש.
דיברנו גם על הכאב הגדול שאותו חוותה עם הנטישה.
אבל עדיין היו הבנות ויוסי נחמה גדולה. והנכדות במיוחד.
בלוויה שלה לא הצטופפו אנשי גבעת חיים אחרי ארונה,
לא באו פרנסי הקהילה.
ככה, רק מי שנגעה בו בשקט בשקט, בקצות האצבעות,
הלך אחרי ארונה ונפרד מניצה,
שנפרדה מאיתנו מזמן.

שלכם בוצי

לאתר ההנצחה של הקיבוץ