כפיר שילדר, גדל בקיבוץ מורן שבגליל התחתון, נשוי לעינב נוף מזה עשר שנים. השניים עברו לפה יחד עם מיקה בתם הבכורה בשנת 2009. מהיכרות קרובה איתו, אני יכול לספר לכם שכפיר הוא מתופף מחונן במיוחד. אם נכחתם באחת מהפקות ערבי החג של הקיבוץ בשנים האחרונות, לא יכולתם לפספס אותו הולם בתופים בכישרון רב בכל אירוע מחדש. הוא עושה זאת בהתנדבות מלאה (כמו שאר הנגנים) ובאהבה למוזיקה ולתחביב הזה, שאליו הוא מתייחס כמקצוע לכל דבר.

כפיר, מתי התחיל אצלך השיגעון הזה?

אני מתופף למעלה מ- 20 שנה. למעשה, כבר מכיתה ב' הייתי מקיש על כל חפץ שהיה נקרה בדרכי ודופק עם הידיים על שולחנות. בנוסף, הייתי ילד היפר-אקטיבי – וכבר אז הבנתי שאני רוצה להיות מתופף. כשביקשתי ללמוד תופים אמרו לי לא והכריחו אותי לנגן באקורדיון – וזה מה שעשיתי עד כיתה ו', כאשר הגעתי לביה"ס במועצה האזורית משגב. שם למעשה החל הרומן שלי עם מערכת התופים, והוא נמשך עד היום. מאוחר יותר, בשנות נעוריי, למדתי אצל מורה מצוין בשם רן פולסקי שעיצב את סגנון התיפוף שלי כאדם בוגר. בהמשך חלפו שנים בהן לא נגעתי בכלי, בעיקר בשירות הצבאי שבמהלכו לא היה לי פנאי להקדיש אליו – עד שגיליתי אותו מחדש בשנות ה- 20 המאוחרות. בתקופה ההיא ניגנתי בכמה הרכבים: הראשון היה "רקסטה" שניגן רוק מתקדם ולאחר מכן עם הרכב פאנק-רוק ועוד הרכב רוק ישראלי, אבל הכי משמעותי היה "קארבון": הרכב שבו ניגנתי במשך 6 שנים, עד שהגיטריסט שלנו עזב; מאז הפרידה ממנו אשתקד הפכנו ללהקת No Panic"" שבה חברים הסולן והגיטריסט יואב רביד, הבסיסט אדי קינן ואנוכי.

איך נראים חיי הלהקה ואילו ז'אנרים אתם מנגנים?

אנחנו עושים לפחות חזרה אחת בשבוע כדי לשמור על כושר ולהביא שירים חדשים (מקוריים), ובאוקטובר האחרון הופענו בפאב של הקיבוץ. עם קארבון עבדנו על שירים יחד עם המפיק הידוע לואי להב שעבד עם האמנים הגדולים בארץ (תמוז, אביב גפן, ריטה, שלמה ארצי ועוד רבים…), אבל פירוק הלהקה למעשה הביא לזריקת כל החומרים האלה לפח. עם No Panic לקחנו חומרים מההרכב הקודם של יואב, משום שהוא כתב את השירים שלהם. בינתיים אנחנו עדין לא מקליטים אלא רק מנגנים בשביל הכיף ומחפשים להופיע איפה שרק אפשר; בעתיד אולי נוציא אלבום.

כיצד אתה מצליח לשלב בין המוזיקה לבין חיי היומיום (עבודה, משפחה ושאר עיסוקים)?

אני הזקן שבלהקה, אב לשלושה ילדים (מיקה בת 9, דן בן 6 וחצי וענבר בן שנתיים כמעט), וגם שאר החברים הם כבר הורים. החזרות שלנו הן בדרך כלל ביום קבוע בעשר בלילה, כך שאני נוסע כשהילדים ישנים; בחזרות והפקות בקיבוץ מצליחים להתגמש ולפעמים הילדים באים איתי. מלבד החזרות וההופעות אני מלמד תופים על סמך הידע שצברתי, וגם מתאמן בעצמי באחד המקלטים בקיבוץ – אבל זה לא מספיק: לדעתי צריך לשנות את הדרך בה הקיבוץ תופס את המוזיקה. יש כאן יותר מדי אנשים שאוהבים מוזיקה, כמוך למשל, וחוץ מלנגן פעם בכמה חודשים באיזה חג אין להם מקום שבו יוכלו לממש את הכישרון שלהם. צריך לחדד את העניין הזה: הרי לא חסרים כאן מבנים שניתן לייעד אותם לחדרי חזרות ואפילו ליצור מרכז תרבות עם כלי נגינה ואמצעים נוספים לרווחת התושבים. אפשר יהיה לשלב שם שיעורים וחזרות כמו במרכז המוזיקה המיתולוגי. קח לדוגמא את ערבי השירה המושקעים של מוטי זעירא: החבר'ה שולפים את כלי הנגינה שלהם פעם בשנה לפני סוכות, מנקים מהם את האבק ונזכרים כמה זה עושה להם טוב – אבל במשך השנה הם לא מנגנים. עוד דוגמה טובה היא מהשנה שעברה, כשראובן הישראלי ואני חשבנו לנגן בפאב של הקיבוץ ולארגן כל שבוע ערב במה פתוחה ולג'מג'ם, ואז אוהד חילי הצטרף והפכנו ל"שלישיית גשר הצבים" ומהר מאוד לשביעייה כשיאיר חילי, נבט בן-חיים, גילי הדר ודבי בר-אילן הצטרפו. היינו הרכב ספונטני ומגניב שבו כל אחד הביא את הכישרון שלו אבל זה הסתכם בכמה חזרות ושתי הופעות בפאב. אין לי ספק שמרכז מוזיקה יקדם את התרבות בקיבוץ. הייתי מאוד שמח להיות שותף במיזם כזה ואף לנהל אותו חלק מהזמן.

מה השאיפות המוזיקליות שלך?

החלום הגדול שלי הוא להופיע בפארק הירקון וגם באצטדיון וומבלי באנגליה! ושם לנגן לצד האמנים האהובים עלי. צריך להישאר מציאותי אבל מה רע בלחלום? עד שאגיע לשם אני מאוד רוצה להיות חלק מלהקת חתונות, אבל קשה למצוא אחת כזו. רצון אחר שלי הוא ליצור קורס ללימוד תופים באינטרנט באמצעות שיעורי וידאו. היום בעידן המודרני של אוטוסטראדת המידע והרשתות החברתיות ניתן להגיע לכמות אינסופית של קהל ואני בטוח שיהיה לזה ביקוש אדיר.

מי הם האמנים האהובים עליך? אילו ז'אנרים אתה שומע?

בתור ילד גדלתי בעיקר על רוק ישראלי: פורטיסחרוף, תיסלם, משינה וכו'. בגיל מאוחר יותר נחשפתי גם לאמנים גדולים מחו"ל: פינק פלויד והסגנון שלהם, פו פייטרס ושאר להקות הגראנג', ובקיצור: רוק'נ'רול על כל גווניו. בהרכב הראשון שלי היינו מנגנים במשך שעות, כיאה לשירי הרוק המתקדם. בנוסף, אני מאוד אוהב לבשל, וזה בהכרח קורה תוך האזנה למוזיקה חזקה עם העדפה להופעות חיות רוויות גיטרות ודיסטורשנים. בקיבוץ שגדלתי בו היינו מתחרים בקטגוריית "למי יש את הרמקול הכי חזק בשכונת החיילים?" מהחדר שלו.

המשפחה מפרגנת לך?

האמת שעינב, שהיא אשתי השנייה, פחות התחברה לקטע בהתחלה. בנישואיי הראשונים הזנחתי מאוד את התופים. לקראת הגירושים מאשתי הראשונה, כשגרתי לבדי במושב ליד עפולה, הבנתי כמה שהם היו חסרים לי, אז חזרתי לנגן בשיא העוצמה. מאז הבטחתי לעצמי שאני לא עוזב אותם יותר כי הם עושים לי טוב לנפש. כשהכרתי את עינב, הצבתי עובדה: אני והתופים באים יחד כחבילה אחת – והיא זרמה איתי (ועם התופים…). מאז שעברנו לגור בקיבוץ היא מגיעה לכל ההופעות ומתלהבת ממני. הילדים באים להופעות לשמוע את אבא עושה רעש… דן וענבר, הבנים שלי, מאוד נרגשים מזה בכל פעם מחדש ומגלים כישורי תיפוף לא רעים בכלל…

יש עוד הופעות מתוכננות להרכב ותכניות להמשך?

אני מנסה לקבוע לנו הופעה בפאב של המאוחד ובעוד מקומות אבל זה לא פשוט למכור הופעות כי לאנשים אין הרבה סבלנות לקבל אמנים חדשים, במיוחד בתחום האינדי. לקהל קשה לעכל את המוזיקה הזו אבל אנחנו צריכים למצוא את הנישה שלנו ולבנות לנו קהל נאמן. קובי (אבן-שושן) מהפאב התלהב מאוד מההופעה הראשונה שעשינו וכבר רוצה לארגן לנו אחת נוספת. לאחרונה יצא לנו להופיע באופן יוצא דופן: קבענו הופעה בפרדסיה ב"ברוש" לפני כשנה, ומהר מאוד הבנו שמדובר בערב אקוסטי. לשם כך היה עלינו להתאים את כל השירים שלנו לקו המוזיקלי השקט של האירוע – וזה לא היה קל. אמנם נענינו לדרישות המקום אבל לא הרגשנו בנוח כי היינו עצורים וזה לא זרם, אבל לפחות היה שווה את התמורה הכספית וכנראה שלא נעשה זאת שוב. חוץ מזה, אני מקווה שסוף-סוף נצלם קליפ לאחד השירים של הלהקה; הסולן שלנו הוא עורך וידאו וגם קצת משוגע, אז יש לו הרבה רעיונות לא שגרתיים שיכולים לעורר עניין. הוא זה שדואג לחבר אותנו ומנסה לדחוף אותנו לעשייה וחשיפה רחבה.

לסיום, תרצה להעביר לקוראינו מסר מוזיקלי?

אני היום בן 41, וב"גילי המופלג", כמו שאומרים, אני מרגיש שדווקא עכשיו אני הרבה יותר מהוקצע בתחום משהייתי לפני 10 שנים. לאנשים שהזניחו את זה בגלל המשפחה ואומרים לי "פעם ניגנתי אבל היום אין לי זמן…" אני עונה שאם אני יוצא לחזרה בשעה תשע בערב, משאיר אישה עם שלושה ילדים בבית וחוזר בשתיים בלילה – אז כל אחד יכול. נכון שקשה לקום בבוקר וקצת מרגישים עייפים ביום שלמחרת – אז מה? המפגש עם החבר'ה והפורקן הזה שווה את כל הקשיים הללו, כי מבחינתי זה קדוש. אל תוותרו על החלומות שלכם ועל מה שאתם אוהבים לעשות, ואף פעם לא מאוחר להתחיל או לחזור לנגן!