ורדה לביא, 8.10.2016-10.2.1928 ו' תשרי תשע"ז, יהי זכרה ברוך

ורדה מספרת:

נולדתי בשנת 1928 ברומניה.

בשנות ילדותי הרכות לא ביקרתי בגן ילדים. הייתי בבית ואמי הייתה "הגננת". אהבתי לשבת ליד אחי בזמן שעשה שעורי בית, וכך למדתי בלי כל מאמץ לקרוא ולכתוב. לכיתה א' נכנסתי בגיל שבע, מוכנה "כפרי בשל". לקרוא ידעתי חופשי והחשבון גם לא היווה בעיה. נהוג היה בסוף כל שנה לציין את שלוש התלמידות המצטיינות בפרסים: פרס ראשון, שני ושלישי. וכמובן את הפרס הראשון אני לקחתי…

בכיתה ב' מצבי לא השתנה, אבל השתנה "מצב האומה": האנטישמיות התחילה לתת את אותותיה, והנהלת ביה"ס לא יכלה לבלוע את העובדה שיהודייה תיקח את הפרס הראשון. אחרי התלבטויות ודיונים החליטו שיהיו שני פרסי ראשון, אבל הראשון מבין השניים יינתן לילדה רומניה ורק לאחריה לי… לא היתה לי ברירה – נאלצתי לבלוע את העלבון.

בגיל 11 הצטרפתי לתנועת הנוער הציוני "גורדוניה", בה נהניתי ללכת לפעולות ומפגשים וחלומי היה באותם ימים – לעלות לארץ ולגדל פרחים בקבוצת כנרת…

שרדנו 4 שנים קשות תחת כיבוש הנאצים, ושמחנו כאשר גורשו ע"י הצבא הרוסי. שנים ספורות אח"כ – הגיעו אשרות הכניסה לארץ. הייתי באמצע שנת הלימודים. השמחה היתה רבה, אך גם מהולה בצער על הפסד הלימודים – אותם כל כך אהבתי.

הפלגנו לארץ, וכשנה לאחר העלייה לארץ החלטתי להתגייס לצבא ושירתי בחיל האויר. לאחר הצבא המשכתי לגור עם משפחתי בנתניה עוד כמה שנים. במקביל פעלתי להגשים את מה שרציתי בזמן היותי בתנועת הנוער – לעבור לקיבוץ, והתחלתי לחפש קיבוץ בסביבה.

לגבעת חיים הגעתי בשנת 1956, זמן קצר אחרי נפילתם של גד סמואל ומיכאל כפרי והקיבוץ היה באבל. התקבלתי ע"י יושו ענבר, שהיה המזכיר, וע"י טוביה ורד, שהיה רכז ועדת הקליטה.

עבדתי באיזולטור שנתיים, בהן למדתי מפי סוניה נטע לא רק טיפול בחולים, אלא גם את ההיסטוריה של כל חברי הקיבוץ, כלומר מי היה עם מי, מי היה קודם נשוי למי, למי שייכים ילדים מסויימים, מי אח או אחות של מי וכו'.

באותה תקופה התחילו בתנועה הקיבוצית מפגשי פו"פ (פנויים-פנויות). אז התביישו לקרוא להם כך, וקראו להם סמינרים רעיוניים. בסמינר הראשון הכרתי את רפי, שהיה ממייסדי קיבוץ צרעה. התחתנו בצרעה אבל באנו לגור בגבעת חיים כדי שאהיה קרובה להורי.

לאחר שילדתי את בני הבכור גדי, התחלתי לעבוד ב"כיתות בנימין" כמזכירת ביה"ס, בהנהלתו של בנימין ז"ל. היתה זאת תקופה מעשירה ומעניינת, ומעל הכל – יחידה במינה מבחינה חברתית. צוות קטן ומלוכד, כולם הכירו את כולם ואת משפחותיהם. כל אירוע משפחתי של אחד מאיתנו, היה אירוע של כולנו – בכינו כשהיה עצוב, ושמחנו מכל הלב בשמחות.

שנתיים אחרי לידתו של גדי נכנסתי שוב להריון. בתחילת החודש השמיני ילדתי בת, קטנה ומתוקה, פגה במשקל של קילו שמונה מאות. הראו לי אותה, אך מכיוון שאז לא היה קיים אינקובטור בביה"ח הלל יפה, נאלצו להעביר אותה באינקובאטור-יד לביה"ח בעפולה. למחרת באה דינה כרמי (שהיתה חברתי הטובה) לבקרני והיא היתה זאת שבישרה לי שהתינוקת לא החזיקה מעמד בנסיעה ונפטרה. רפי לא היה מסוגל לספר לי, לכן ביקש מדינה… כעבור יומיים-שלושה חזרתי הביתה אחרי לידה, אך ללא תינוקת. חזרתי לעבודה. כולם היו שותפים לכאבי.

עברו שנתיים נוספות ו… שוב הריון. לא רציתי. לא היה לי כוח נפשי לעוד כשלון, לעוד תשעה חודשים של מתח עצום. אמרתי שאני מעדיפה לאמץ ילד. ד"ר וישניצר ז"ל, הזכור לטוב, הצליח לשכנע אותי לנסות שוב. המשכתי לעבוד במשרד ביה"ס, אך בנימין גייס את כל בנות כיתה י"ב לעמוד לרשותי, כך שלא אצטרך להזיז משקל של יותר מדף נייר אחד…

אמיתי נולד ג'ינג'י ועם ראש מוארך כמו מלפפון. למזלו (ומזלנו) הוא לא נשאר כזה…

לאחר שהחלטתי לסיים את עבודתי בביה"ס, קיבלתי הצעה להקים ספריית ילדים בקיבוץ. הספרייה הוקמה מאפס, בתוך בית-ילדים ריק בחלקו. ילדי הכיתה הצמודה לספרייה עזרו לי לפרוק את הספרים מהטרקטור ולהכניס אותם לספרייה. וכך התחלתי את הקמת הספרייה ממש מ"א", צעד אחר צעד. כמובן שהתחלתי לרכוש ספרים חדשים ולאט-לאט הספרייה התעשרה והפכה להיות מקום נעים ואטרקטיבי, לילדים ולהוריהם, שבאו יחד עם הילדים להחליף ספרים וגם לשבת ולספר להם.

הנהגתי גם "שעת סיפור", והייתי מספרת לילדים בפעוטון, בגנים ולכיתות הנמוכות.

אני מוכרחה לציין שההנאה היתה משני הצדדים… לא רק הילדים נהנו, אני לא פחות. זה היה חלק מ"הנשמה היתרה" של עבודתי בספרייה.

יצאתי לפנסיה באופן מעשי בגיל 77. גיליתי עולם חדש. גיליתי שקיימים חיים גם בלי עבודה, גם בלי החובה לקום בבוקר וללכת אליה. גיליתי שאני יכולה לנצל את הבקרים לצרכי האישיים, להנאות קטנות ופשוטות, אך בהחלט משמעותיות, גיליתי שיש קסם מסוים גם בלא לעשות כלום מדי פעם, לקרוא בבוקר, לראות טלויזיה בבוקר, לשמוע מוזיקה בבוקר, לנסוע לחדרה או לתל-אביב בבוקר וגם גיליתי שאני אוהבת לבשל. החיים התמלאו ולא נשאר לי רגע לשעמום. ולאושרי הרב – ילדי ונכדי גרים בקיבוץ – דבר שאין חשוב ומאושר ממנו.

ורדה,

דרכינו נפגשו לפני כ-30 שנים וקצת. את התחלת לעבוד ב"ספרייה המשופצת" שהייתה צמודה לבית הילדים שלי, ואני ילדה בכיתה ג'. קריאה לא הייתה קלה עבורי אבל היה משהו קסום, מכיל ומאפשר בספרייה ובך, ואני אהבתי לבוא כמעט כל יום, לשבת בפינת הישיבה, להריח את הספרים. לקשקש איתך על כל מיני עניינים של בית הילדים, של חברויות, ריבים ובכלל של חיים. למעשה יצרת עבור בנות הקבוצה שלנו (כתת זית) מין מועדון חברתי ובית שתמיד פתוח ומקבל. כמובן שגם עזרת לי להתחבר עם הספרים – ואני, שקריאה לא הייתה קלה עבורי, זוכרת את הסדרות שהצעת לי לקרוא, את ההמלצות והשיחות על ספרים וגם על נושאים אחרים.

השנים חלפו. ולמרות שביקורי בספרייה פחתו עדיין בכל פעם שהייתי מגיעה אליך לביקור תמיד התקבלתי בברכה חיוך ו"נוגהל'ה מה שלומך?…"

לאורך השנים, גם כשנפגשנו בדרך, על השביל, תמיד חשתי את החיבה שלך והרגשתי אהובה ומוערכת. השיחה תמיד קלחה – את מתענינת-שואלת ואני תמיד מופתעת כמה את בענינים, יודעת ודואגת.

ורדה. אין זה מובן מאיליו ששמרת איתי על קשר כל השנים, ושיצרת ספרייה שהיא בית לאנשים ולא רק לספרים.

אני חושבת ומאמינה שידעת שיש לך מקום מיוחד בליבי, למרות שלא אמרתי לך את זה אף פעם במילים. אבל הקשר המיוחד הזה שנרקם בינינו לאורך השנים ישאר איתי. מאחלת לך שלווה ורוגע באשר את.

נגה מדיני-יעקבי.

מוזמנים להיכנס לדף ההנצחה של ורדה באתר החברים ולקרוא חומר נוסף.