מחול הכוהנות – חג הביכורים בפרדס סביב 1966

מן המפורסמות הוא, ששניים הם מקורותו של כל חג מחגי ישראל – אחד בטבע, אחד בהיסטוריה. ובמיוחד של שלושת ה"רגלים": חג האסיף נסתמל בסוכות, בהן ישבו כביכול אבותינו בעת נדודיהם במדבר; חג הפסח (=זבח הרועים) או המצות והאביב (של מגדלי התבואה) נעשה לזמן חירותנו, גאולה מבית עבדים לזכר יציאת מצרים; וחג הביכורים (=קציר החיטין) או "שבועות" ("שבעה שבועות.. מהחל חרמש בקמה") הוא גם יום מתן תורה למשה בסיני.
ומכאן הסקנו בחופזנו שבהתחדש ימינו כקדם בארצנו הנבנית נחזור ונשים שוב את הדגש בטעם הטבעי, הקוסמי, הנצחי לכאורה – לעומת הלאומי, "הצר והחולף". לגבי חג השבועות, למשל, נעשה רעיון הביכורים קרוב לליבנו החילוני או האפיקורסי הרבה יותר ממתן תורה ומצוות, אשר יוחסה לו משמעות דתית גרידא. הרעיון לחוג קבלת עול קשה היה לנו, כשם ש"שמחת-תורה" לא כל כך מובן היה במשקים שלנו ונתפרש כ"חג אחרון של סוכות" ותו לא.
והנה, מה נתברר? – דווקא הסמל "העל זמני" של טבע וחקלאות מתערער והולך בדורנו שנית, אחרי שזכה לתחיה קצרה יחסית של פחות מ-100 שנה. מה אומר באמת לגבעת חיים חג קציר חיטין (של פלחים)? ושבעת המינים – הרי הם חיטה ושעורה, וגפן ותאנה ורימון, זית ודבש? כלום אינם נשמעים לאזנינו כמעט כרשימת גידולים שחדלנו לטפחם, של פירות שנעלמו לרוב מתפריטנו (תאנה ורימון ודבש-תמרים). חרמש וקציר כ"שדה" ו"ניר" נעשו ממלים נצחיות למרבה הפרדוכס – ביטויים "היסטוריים", ספרותיים, נלעגים קצת.
לכאורה, "החקלאות בנסיגה", והטבע – נכנע למכונה, ליעילות שבמדע ובטכניקה. ומה לנו עוד כל המחלצות האנכרוניסטיות הללו מתקופת הרומנטיקה והציונות והקרן הקיימת וכד'? מכאן לא מעט מבוכה ומשבר לגבי קציר העומר והבאת ביכורים וסוכה בכרם (שנעקר…). ועדיין עשה הקדוש ברוך הוא חסד עמנו ואצלנו מונחים ב"סלינו על כתפינו" – לפחות שימורי "גת" והודיים ועדיין לא מוצרים פלסטיים כבמשקים רבים.
ושמא גישה ספקנית-לגלגנית זאת אל מקום הטבע והחקלאות בשנות ה-70 היא הנותנת?!
לא בלבד שענפי היצור החקלאי תופסים גם כיום מקום כבוד במשק הלאומי – ובמשק המקומי על אחת כמה וכמה – ואפשר בהחלט לומר ולהאמין "עוד בחורנו חי", – אולי דווקא בחברה המודרנית גם בישראל גוברים המאוויים לטבע עם התרחקות האדם ממנו?! האורבניזציה וזיהום האוויר, עצבנות החברה התעשייתית, המולת הכרך – כל אלה מזינות בתבל רבתי געגועים מחודשים לגן עדן האבוד, להשתרשות בקרקע. הסינתזה המבורכת בין קידמה טכנולוגית וחרושת ובין הטיפול והמגע עם החי והצומח לא חלפו זמנה וערכה גם בדורותינו. היא המחשלת גוף ונפש. היא הראויה ליום חג, ואותה הולמים רבים מסמלינו המקובלים (אם כי אולי שוב לא כולם).
וגם "מתן תורה" – אל נא נפקיר מונח (=טעם, תוכן) זה כמונופול למישהו! אף מעבר לפירושו הדתי-מצמצם יש לו תוקף קיים לעמנו בייחודו.