ביה"ס הניסויי משגב ידוע בפרוייקט היזמות הפועל בו, אשר במסגרתו לומדים הילדים להתנהל בעולם היזמות, תוך ביצוע תהליך של זיהוי צורך, מציאת פתרון המתאים לנסיבות ולקהל היעד ואיתור האמצעים לפתרון שנבחר.

באופן אישי, התקשיתי לראות נוכחות כלשהי של תהליכי היזמות בחיי היום יום. לא הצלחתי למצוא הפנמה של התהליך או חלקים ממנו בארועים או במצבים איתם מתמודדים הילדים. באופן כללי וסטטיסטי, אחוזי היזמים בוגרי ביה"ס אינו גבוה מחלקם באוכלוסיה הכללית, למרות שמדובר בפרוייקט ארוך שנים, וכבר ניתן היה לאתר השפעתו על בוגריו, אם וככל שהיתה לו השפעה. בכל מקרה, מדובר בנקודת מבט סובייקטיבית, ואני מניחה שיש הסבורים אחרת.

השנה סוף סוף ראיתי את ההיבט החיובי של הפרוייקט.

בתי השתתפה ביזמות יהודים-ערבים. מדובר בקבוצת ילדים משכבת כתה ו', אשר נפגשה במהלך השנה עם קבוצת ילדים מקבילת גיל, מביה"ס אל-שאפעי בבאקה אל גרביה.

הרעיון לקיום המפגשים היה פרי יזמה של סמאח, מורה למדעים בביה"ס משגב, אשר אמרה במסיבת הסיום המשותפת לכל הילדים והוריהם, שזה היה חלום שלה. היא הצליחה לשכנע את הנהלת בי"ס משגב והנהלת בי"ס אל-שאפעי לקיים את המפגשים, אשר היוו עבור הילדים חווייה נהדרת והתנסות חשובה.

במהלך השנה נפגשו שתי הקבוצות מספר פעמים, הן במקומות ניטראליים (נחל אלכסנדר) והן ב"מגרשים הביתיים" של כל קבוצה. המפגשים קירבו ביניהם, ומקבוצה מגזרית, הפכו ילדי באקה לקבוצת פרטים, וההיכרות הפרטנית עמם ניטרלה את החשש שהיה לחלק מהילדים בתחילת הדרך. הילדים למדו שהם אינם שונים אלו מאלו, שנושאי העניין שלהם משותפים ושהבעיות המטרידות אותן דומות ברובן.

על הבדלי השפה התגברו בעזרת שימוש בשפה העברית, הערבית, האנגלית, שפת הידיים, ובעיקר בשפה ייחודית לילדים, המוצאים דרך לתקשר ביניהם גם בלי לדבר אותה שפה.

בסוף השנה נערך מפגש רב משתתפים בנוכחות כל הילדים והוריהם, הנהלות שני בתי הספר, מפקחים מטעם משרד החינוך (בעיקר מהמגזר הערבי) ונציגי המועצה האזורית עמק חפר. הדוברים הביעו תקווה כי המהלך הזה הוא רק סנונית ראשונה, וכי המפגשים יתחילו בכיתות נמוכות יותר, כדי לייצר היכרות עמוקה יותר, המשכיות, וחשיפה של כמה שיותר ילדים אלו לאלו. מנהל בי"ס אל-שאפעי אף הביע תקוותו כי בבי"ס משגב יתחילו ללמד את השפה הערבית בצורה מסודרת.

ביזמות כמו ביזמות, נדרשו הילדים לאתר צורך ולמצוא לו פתרון. המוצר אותו הכינה קבוצת היזמות היה ספר מתכונים בעברית ובערבית, שנקרא "מתכון לדו-קיום". כל ילד התבקש להביא מתכון למאכל שהוא אוהב, עם סיפור בצידו. אוסף המתכונים תורגם לשתי השפות, הוספו אליו צילומים והתקבל ספר מתכונים מקסים.

בסוף הארוע נערכה ארוחה משותפת, אליה התבקשנו להביא כיבוד, וכך זכינו לאכול ממולאים (עלי גפן, קישואים ובצקים), קובות, סלטים, מתוקים ועוד.

יצאנו בתחושה נהדרת, שדו-קיום נמצא בהישג יד, ממש מעבר לפינה, ונדרש מעט מאד כדי לקיים אותו. החיבור בין ילדים יהודים וערבים מייצר אצל שני הצדדים את ההכרה ש"האחר" אינו כל-כך "אחר", ואין צורך לחשוש ממנו. יזמות זו מומלצת בחום, ואם שני בתי הספר ירימו את הכפפה ויתחילו אותה בכיתות יותר נמוכות, כולנו נרוויח.