מרקם אנושי ישראלי וקשר שאינו אפשרי?

  1. מלחמת ששת הימים הסתיימה. חיילי צה"ל מאיישים עמדות לאורך הגבולות החדשים.

אני נערה צעירה, מאזינה שעות רבות לרדיו טרנזיסטור קטן, החבוי במגרה ליד המיטה.

איבי נתן משדר את VOICE OF PEACE. הרבה ביטלס, בלוז, מסרים של שלום ותקווה באוויר.

בגלי צה"ל: "חילי יחידת ד.צ. 2048 מבקשים מבנות בגילאי 15-19 לכתוב אליהם כדי להפיג את שעות השעמום בתעלה". הודעות כאלו היו שגורות והתפרסמו כל יום בשידורי גלי צה"ל. כתבתי: "בת קיבוץ, תלמידת תיכון, מתעניינת ב… "

לאחר שבוע תשובה. "מערמות המכתבים שהגיעו למוצב שלנו בחרתי לענות לך". תחילתה של התכתבות שנמשכה שש שנים.

א.מ. מגבעת אולגה, ממשפחה קשת יום, התחנך בישיבת כפר הרא"ה. חובש כיפה סרוגה. משרת ביחידת הנדסה ימית. בתחילת ההתכתבות, חיל צעיר בשמירת קו בר לב במוצבים, אחר כך במסלול צבאי מוכר, קורס מכי"ם ועוד.

במכתבים שעברו ביננו היו מעט עניינים אישיים, והרבה הרבה ויכוחים ודיונים אידאולוגיים.

עשרה, לעיתים 15 עמודים כתובים בכתב ידו הצפוף. במעטפות צבאיות עם ד.צ – כתובות משתנות. מידי פעם טיפול של הצנזורה הצבאית.

משתף, מלמד אותי על עולמו השונה כל כך משלי, דת, פילוסופיה, שיריו של אצ"ג, יחד עם התלבטויות מעשיות כחייל, האם לצאת לשבת בבית כשיש חשש שלא יצליח להגיע לבית הוריו לפני כניסת השבת? איך לשמור כשרות בין חבריו למוצב? התעמת איתי בנושאים שהיו קרובים לליבי, ספרי הקריאה שלי, פעילויות בשומר הצעיר. חלק ממכתביו הייתי מקריאה לחברות שלי, היו כתובים בהומור, מתנצח ועוקצני. אבל גם בחן רב, יחד חשיפה אותנטית של מחשבותיו ורגשותיו. אני כדרכי לא נשארתי חייבת, עונה לו בשנינות, מרדנות שבירת המוסכמות עליהן חונך, וגם תמיכה, וחיזוק התעניינות כנה בעולמו שנחשף.

היו גם מכתבים מרגשים, מטלטלים, של שיתוף ברגשות. תסכול, בדידות, לבטים, שירים שכתב, מסות, הרהורים על דת וקשר עם האל. ופחד. הפחד להיהרג בקו התעלה. סכנה שהייתה מוחשית ויום יומית, שיתף אותי בתחושות ומחשבות שלו בשעת הפגזה. אירוע בו נפגע מי מחבריו. שיר שכתב. מכתב בו כתב לי את הצוואה שלו, למקרה שלא יחזור חי. כי הרי לא יעלה על הדעת שישלח זאת אל משפחתו החרדה לו. ואני החברה האמתית שלו. לי הוא מספר הכל ללא כחל וסרק.

בכל השנים האלו – תמונה אחת כשהוא במדים. חיל צעיר, מזוקן, שחרחר. אחריה מפגש קצר בעיר חדרה. שנינו היינו נבוכים. מרחק נגיעה… נפרדנו אחרי שיחה ארוכה.

כשהוא על סף שחרור אני מתגייסת. ההתכתבות נמשכת. כשהפעם תורי לשתף בחוויות הצבא ולקטר במכתבים, ואילו הוא כבר אזרח ומפלס דרכו ללימודים גבוהים.

הקשר מתרופף. מכתבים דלילים.

מלחמת יום כיפור (1973) חתכה את חיינו.

הייתי בקיבוץ אחרי השחרור. גלויה מהקו הראשון בתעלה, גלויות מאלו המוכנות שחילקו לחיילים נשות ויצו כדי שישמרו על קשר עם הבית. בדרכו הפיוטית הוא רק כתב:

"כל העולם כולו גשר צר מאוד והעיקר לא לפחד כלל".

במעטפה אחרת: מכתב בו סיפר לי שהיחידה שלו מקימה את הגשר על תעלת סואץ (הנדסה ימית). קרבות עקובים מדם, רבים מחבריו נפלו. למכתב זה צירף שיר שכתב. ביקש ממני לשמור, וכשימות לדאוג שיהיה רשום על המצבה שלו. הוא לא נהרג.

בתום המלחמה חזר ללימודי משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים.

קשר המכתבים נמשך.

חזרתי מטיול ארוך בחו"ל במהלכו כתבתי לו את החוויות שלי, שיתפתי אותו במה שקורה לי.

הזמין אותי לבקר אותו בקמפוס הר הצופים. דירת סטודנטים. היינו לבד בדירה. שיחה שהתחילה לפני שש שנים ועדיין לא הסתיימה. בלימודי המשפטים למד זה עתה על פרשייה שהסעירה את קיבוץ מעברות בימי ילדותי המוקדמים. הוא מסביר לי את השתלשלות המשפטים והמסקנות אליהן הגיעו השופטים. נפעמתי מהידע שלו, מהעוצמה.

נוצרה ביננו מצד אחד קרבה נפשית רגשית ורוחנית. מצד שני אורח חיים כל כך שונה שאינו ניתן לגישור. אולי כן? ננסה? הרי אנו כבר יודעים הכל זו על זה. יש מתח באוויר. משיכה וחשש. שיחה ארוכה. רק שיחה!

"חייבת לנסוע האוטובוס האחרון יוצא מירושלים בעוד שעתיים".

הוא שולף מהמדף בספריה שלו, ספר בכריכת נייר ורודה: "בין צעירים" ספר ההמשך ל"שיח לוחמים". ראיונות עם צעירי קיבוצים על הלבטים שלהם אחרי מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים. בעמוד הראשון הוא כותב לי הקדשה, מבקש שאקרא רק באוטובוס.

מלווה אותי בדרך לאוטובוס, צועדים בתוך חבורה סוערת של מפגינים ברחבת בנייני האומה.

הוויכוח על הפרק: מסע קיסינג'ר לאזור בניסיון להגיע להסכם הנסיגה שאחרי המלחמה.

החברים שלו רוקדים במעגל ושרים בדבקות "עוצו עצה ותופר".

מולם, חברים שלי בחולצות כחולות ושלטים.

אנחנו בתווך. מביטים בהם. מבינים. ואז נפרדים.

בנסיעה אני קוראת את ההקדשה :

"אל תכבי את העבר/ נרו יחיד כה ורפה/ אם לא הייתה זו אהבה / היה זה ערב סתיו יפה" (אלתרמן) איזכרני ! עדיין זוכרת. האם הייתה זו אהבה?

 

אפילוג:

קוראת עתה את הספר "ים ביני ובינך" שכתבה נורית גרץ על פי חליפת המכתבים בין המשוררת רחל ומיכאל גבר שאותו פגשה. בין רחל ואהובה הפריד ים.

אנו, במרחק פיזי של קילומטרים בודדים, ולמרות זאת כל כך שונים בתפיסות החיים.

אילו הייתה מועתקת חליפת המכתבים ביני ובין מ. כפי שנכתבה היה מתקבל יומן אישי.

כעין תיעוד התבגרות של שני צעירים קרובים אך רחוקים, בין השנים 1969 – 1974 במדינת ישראל השסועה.

זו הייתה הפגישה האחרונה. היו עוד מספר מכתבים של צער על כך שלא ניתן לגשר על הפערים. אינני יודעת מה קרה לו בהמשך חייו, אנה פנה. מכתביו נשמרו אצלי שנים ארוכות. כנראה אבדו באחת מהעברות הבתים במהלך השנים. אולי יימצאו כפי שקורה לעיתים.

נותר הזיכרון והשיר. בשתי גירסאות שונות לגמרי. שתיהן נהדרות. כמו החיים.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

42495896