אמיל זיידמן

 

כמה פעמים יוצא לכם לחשוב על גלעד שליט?

כל יום, שמתוסף למספר ימי שביו?  פעם בשבוע? פעם במספר חודשים, כשעוד ידיעה על "מבוי סתום במשא ומתן" מתפרסמת או פעם בשנה ביום הולדתו?

נראה שאין זמן טוב יותר מחג החירות, להעלות את גלעד על שולחן הסדר שלנו ולשם כך פנינו לקבוצה של נשים אשר מסרבות להניח לו לשקוע במצולות השכחה.

מירהל'ה זיו, מירהל'ה כפרי, תרצה מדיני, שלומית (בן יון), רביבה ושלומית (מירון) יוצאות בזוגות או שלשות, בשעות הבוקר של ימי שישי אל צומת כפר הראה, ובמשך כשעה (תיים) מחלקות סרטים צהובים לנהגים החולפים בצומת, כדי שלא ישכחו, על מנת שגלעד יעלה בזיכרונם כל פעם שהם פותחים את הדלת, כל פעם שהם מתבוננים בראי כדי לבצע עקיפה.

את היוזמה לעשייה הזאת הביאה בוצי, אז זה היה בשיתוף עם עין החורש.  היום שלומית בן יון לקחה את נטל ההובלה.

איך מתייחסים אליכן הנהגים?

רובם לוקחים את הסרטים, הן עונות. על פניו, אם צומת כפר הראה הוא אינדיקציה למשהו, אזי ניתן להסיק שרוב העם בעד שחרור גלעד שליט.

מירהל'ה – אני מנסה לצוד את עיני הנהג ולקבל ממנו אישור בתנועה או במבט על מנת לתת לו את הסרט, חלק מניפים את היד לאות שלילה, ותמיד אני חושבת לעצמי, מי הוא זה? מי יכול לסרב לדבר שכזה?

שלומית ב. – אף פעם אי אפשר לדעת, לפעמים אולי מדובר במשפחות שכולות של נפגעי טרור. בשבילנו הסרט הצהוב מסמל את שחרורו של גלעד ולכאורה מי יכול להתנגד לכך? אולם חלקם רואים בכך גם שחרור מחבלים, שחרור רוצחים והם מתנגדים לכך. צריך לכבד גם אותם והם בודדים בלבד.

רביבה – הרבה מאוד אומרים לנו "כל הכבוד", מחזקים אותנו. חיילים תמיד לוקחים, ערבים גם כן. דתיים לעיתים לא.  אני לא מתעסקת עם מי שלא לוקח, לא מנסה לחשוב למה? זה עניינו. מה שמפתיע אותי זה שיש עוד כאלו ששואלים למה הסרטים? שעדיין לא מודעים לקמפיין הזה.

מירהל'ה – אני תמיד מרגישה שיכול להיות שזה שאנו יוצאים נגד, יכול להיות שאנחנו פוגעים באיזה משהו חשוב, באיזה משא ומתן חשאי שקורה ותשומת הלב שאנו מושכות לנושא רק מפריעה. פעם פגשתי במישהו שאני מכירה, יוצא היחידה, שאמר לי שאנו רק מפריעות, ואני חושבת תמיד שאם הוא מבין בביטחון אז הוא בטח יודע. כאילו שתמיד יש מישהו שיודע יותר ממני.

אז למה אתן עושות את זה בכל זאת?

העשייה היא מחוסר אונים, הן עונות, היא לא עשייה פוליטית אלא פשוט כי אנחנו לא יכולות לשבת בשקט ולא לעשות כלום. בעשייה יש חלק שהוא למעננו, על מנת שנרגיש שאנחנו עושות משהו.

שלומית מ. – אני מרגישה שאני עושה מעט מדי, שיש עוד הרבה שניתן לעשות. חלק מהמניע לעשייה הוא הורי, אין ספק בכך. העובדה שמדובר במישהו שיכול להיות הילד שלך, מניע אותך לעשות.

מניע הורי או מניע אימהי? הרי אין זה מקרה שכל תנועות המחאה בעניינים כאלו כוללות כמעט רק נשים (נשים בשחור, ארבע אימהות, מחסום WATCH וכו').

גברים כן מתנדבים, הן ממהרות להגן על המין ה"חזק", אבל גברים בחיים לא יעמדו בכביש, לא יחשפו את עצמם ככה. לחלקם קשה עם פתרון שהוא לא צבאי, שהוא לא מבוסס על התמודדות כוחנית. אבל בסה"כ אין בזה אמירה נשית, אלא אמירה הורית ואמירה של הזדהות עם גלעד.

יש בזה גם מרכיב חברתי הן מוסיפות, בחיוך. זאת הזדמנות לפגוש הרבה אנשים שלא יוצא לראות, לראות מי יוצא מהקיבוץ ביום שישי מוקדם. יש לנו מקומות קבועים בצומת. יש כאלו שמעדיפות את היציאה מ581, היותר מקומית ויש כאלו שיוצאות ל"עולם הגדול" – עומדות על כביש 4.

האם אתן חושבות שגלעד ישוחרר?

ציפיתי לאמירה חיובית גורפת, לאיזו אמונה יוקדת בתכלית של המאבק, אפילו אולי לתרעומת על כך שאני מטיל ספק. להפתעתי, התשובה שקיבלתי הייתה מאוד לא חד משמעית, מאוד מפוכחת.

אנחנו לא יודעות, לא בטוח, וגם אם כן, אין ספק שחייו נהרסו. אנו יודעות שהעמידה שלנו בצומת לא תשפיע על החמאס, לא על הממשלה, לא תביא לשחרורו בקרוב, אבל היא לפחות תשמר אותו בתודעה. חלוקת הסרטים תביא לזה שעוד 100, 200 איש יחשבו עליו כמעט כל יום.

שלומית ב. – הייתה תקופה שהרגשתי שזהו, הוא מת. זה היה בתקופה שהיו כל מיני ידיעות ואינדיקציות על זה בחדשות. ואני חשבתי לעצמי – "למה את עושה את זה? למה את ממשיכה? אבל המשכתי, כי אולי הוא עדיין חי.

 

מאוד עניין אותי לדעת אם יש במעשה שלהם משהו שקשור להוויה הקיבוצית, למסר חברתי התנדבותי שהוא חלק מדרך החיים בקיבוץ.

כרבים אחרים בקיבוץ של היום, גם בנות שיחי היו ספקניות. כאילו לא נוח להן לדבר במונחים אידיאולוגיים, טוטאליים, אלא ברמה האנושית, האישית. כאילו כבר פיתחו  אלרגיה לסוג כזה של חשיבה שפעם שלט בכיפה.

בקיבוץ קל יותר להתארגן, למצוא אנשים שיצטרפו אליך, הן אומרות, אבל אין כאן מערכת ערכית מיוחדת, איזה מסר מיוחד שאין במקום אחר. גם במקומות אחרים יש התארגנויות כאלו, זה לא מיוחד לקיבוצים.

שלומית מ. – אחד הדברים הקשים ביותר שהרגשתי בהפרטה היתה שרוח ההתנדבות נעלמה. כולם עשו לי תנועה כזאת עם היד – כמה תשלמי לי?

מירהל'ה –   זה נכון, זה היה בהתחלה, אבל עכשיו יש דווקא התעוררות ותנועה הפוכה. כשאנשים מתבקשים לעשות משהו בתחום מקצועם, אז זה לגיטימי שישלמו להם, אבל התנדבות של אנשים בתחומים שונים – קיימת בהחלט. כקיבוצניקים, אנחנו צריכים להיות מאוד רגישים להבחנה. לכבד את המקצוע בתשלום עבורו, וגם לבקש, לדרוש את ההתנדבות.

שלומית מ.– גם אז לא ממש עשינו, אני לא זוכרת שהייתה כל כך הרבה התנדבות שכוונה ליעדים מחוץ לקיבוץ.

שלומית ב. – אז זה היה יותר ממוסד, פחות בא מהמקום האישי. היום זה יותר אישי, ההתנדבות באה למלא צורך פנימי שלך.

מירהל'ה – כל המחקרים מראים שהתנדבות מגבירה את האושר. זה צורך אנוכי, הצורך של בן האדם להיות משמעותי ולעשות למען האחר. כשאתה מרגיש שאתה משמעותי – זה כמו ראי, העשייה שלך למען אחרים משתקפת בחזרה אליך ואל מי שאתה.

שלומית מ. – אני מרגישה שאני צריכה לעשות מעבר לעשייה הפרטית בתוך המשפחה ולמען הנכדים. שאני חייבת לפעול גם בזירה הציבורית, כמו ב"חברותא".

 

בשלב זה של השיחה, השיחה נדדה לשאלות של התנדבות ועשייה ציבורית.

מירהל'ה – יש מערכות שתפקידן לדאוג לצרכים של כלל החברים, אבל בכל זאת הכי חשוב זה לפקוח עיניים, להיות ער למה שקורה בקהילה. פשוט צריך להיות רגיש וקשוב.

 

סיימתי את השיחה בהרגשה טובה, בוקר של יום שישי קריר, קפה טוב אצל עזרי, שיחה נעימה עם נשים חכמות ומרגשות, והרגשה שיש עוד כמה וכמה פינות חן של עשייה חברתית , התנדבות ומעשים טובים בעולם הזה.

בדרך הביתה שוב נזכרתי בגלעד. שוב נוכחתי באיזה קלות אנחנו עוברים על פני הפנים הצעירות והממושקפות לסדר היום. הרי השיחה הייתה אמורה להיות על גלעד, והיא שוב נדדה למחוזות אחרים.

מצד שני . . .  אבל בעצם אין צד שני. זה באמת המצב. הוא שם, הוא נוכח, עדיין, אבל כל יום שעובר עלול להשכיח אותו עוד קצת, להקטין עוד את מעגל הזוכרים, את נושאי הסרט, את אלו שיהיו מוכנים להסכים למחיר הכבד של שחרורו.

ולכן יש לעשות, כדי שהמעגל לא יצטמצם לאוהל אחד  עם שני אנשים – הוריו של גלעד,  מול בית ראש הממשלה בירושלים.

 

30.1.2011

לכבוד:

מזכירות גבעת חיים איחוד

הנדון:הבעת תודה

ברצוני להודות לעשרות חברי גבעת חיים איחוד ובניו על בואכם בליל שבת האחרון למאהל המחאה של משפחת גלעד שליט בירושלים.

השירה והקטעים המוזיקליים חדרו כל לב והרטיטו את כולנו, מספר המשתתפים חימם את הלב ונתו את התחושה כי "העם עם המשפחה".

מי יתן ויוזמתכם זאת תעודד את הבאת המפנה בשני הצדדים ונזכה כולנו לראות את גלעד שליט בבית בחיק משפחתו.

היו ברוכים על הכל!

ותודה ליסמין רז המארגנת כבר אמרתי?!

 

"ושבו בנים לגבולם"

 

שלכם,

יואל מרשק

מרכז אגף המשימות

מזכירות התנועה הקיבוצית