70 שנה למצור על גבעת חיים טקס ליד האנדרטה, מדליקות המשואה הנינות של יוסף רוזנברג:  ליאם רוזנברג, ועמית ימין, צילמה מור נואמה

קטונתי מלספר לחברי הקיבוץ, ובוודאי לוותיקים מביניהם, על המצור הבריטי על גבעת חיים שהתקיים בסוף חודש נובמבר לשנת 1945, אולם אנסה לתמצת את השתלשלות האירועים שהובילו בסופו של דבר למותם של שמונה מבחורי היישוב: כוח פלמ"ח שישב בקיבוץ גבעת חיים, פוצץ את תחנת הרדאר הבריטית בגבעת אולגה, כפעולת תגמול על היחס הבריטי כלפי ספינות המעפילים שהביאו עולים מאירופה באותן שנים, ובפרט על מעצרם של כמה מאנשי הארגון אשר הגיעו ארצה על סיפונה של האונייה "ברל כצנלסון" אל חוף שפיים. בתגובה, הטילו הבריטים מצור על גבעת חיים באמצעות כוחות גדולים של צבא ומשטרה; אלפי מתנדבים בלתי-חמושים מארגון "ההגנה" התרכזו בעין החורש, במטרה לצעוד משם לגבעת חיים ולנסות לגרום לבריטים לשחרר את המצור ללא שימוש באלימות; חיילי הצבא הבריטי ניסו לעצור את הצועדים אך קֶצֶר בתקשורת בין שני הצדדים הוא שהוביל אותם, ככל הנראה, לפתוח באש אל ההולכים. התוצאה הייתה הרסנית: שבעה מבני היישוב היהודי נהרגו כתוצאה מהירי, ועשרות נפצעו; ההרוג השמיני נפטר מפצעיו כשש שנים מאוחר יותר; אחד הנופלים היה יוסף רוזנברג ז"ל, איש גבעת חיים (אביהם של אורה נוף ואבנר רוזנברג) אשר קבור בבית העלמין שבגבעת חיים מאוחד, וחלק מצאצאיו גרים היום בקיבוץ.

האנדרטה לזכר חללי המצור. צילום: אבישי טייכר

מתוך האלבום של גרי בר שלום

הגַלְעֶד לזכרם של שמונת הנופלים במצור על גבעת חיים, וכן לזכרו של חלל תשיעי אשר נהרג במהלך מצור דומה שהתקיים בשפיים באותו היום – מוכרת לי ולשאר הצעירים שבינינו. זאת הודות למיקומה בסמוך לכביש האחורי המחבר בין גבעת חיים מאוחד לעין החורש, עליו הלכנו או רכבנו לא פעם באופניים, בדרכנו לבית-הספר התיכון "מעין-שחר" ובחזרה. ואם היו כאלה שתמיד הגיעו אל הלימודים בהסעת האוטובוס המאורגנת או על-ידי ההורים, אזי שביקרו באנדרטה בטקס הבית-ספרי המתקיים בה מדי שנה ביום הזיכרון לחללי צה"ל.

אחד האנשים שמכירים את הנושא על בוריו הוא עמי בארי, חבר קיבוץ עין החורש. עמי כתב וביים את "רוח שכזאת", סרט זיכרון קצר אשר הופק לפני כעשר שנים, במלאות 60 שנה למצור, ומאז הוא לא מפסיק לחקור את המקרה הטראגי ולגלות פרטים חדשים לגביו. לכן, התעניינתי לשמוע דווקא מפיו של עמי על הפרשה, שהייתה עבורי עד היום נושא מרוחק ולא מובן.

מה הקשר שלך לאותו אירוע?
"הייתי ילד בן חמש בזמן המצור. אמי הייתה מטפלת של חברת הנוער אשר כללה עולים מטורקיה ואימצה את אחד מחניכי התנועה, יעקב אדטו ז"ל, שנפל בהתקפה הבריטית. אני זוכר כיצד הצצתי מן החלונות על החיילים הבריטים ששמרו כדי שלא נצא, והמטפלות הורו לנו להישכב מתחת למיטות."
עמי מספר שלמעשה, באותו יום לא היו קרבות. "הבריטים נכנסו בפעם השנייה לגבעת חיים וכבשו אותה עם עשרות טנקים, אך הירי שהביא למוות ופצועים החל רק לאחר שיצא המצעד מעין החורש. הרופא היחידי באזור היה בגבעת חיים והעזרה היחידה שהישוב היהודי יכול היה לתת לנצורים בקיבוץ הייתה הזרמת מתנדבים לא חמושים. היו ידיעות ברורות שהבריטים מחכים שיפתחו עליהם באש, כלומר – הם התכוונו לעשות פרובוקציה מלכתחילה."

כיצד נוצר אצלך הדחף לשימור זיכרון המצור?
"לפני כעשור חלפתי על-פני האנדרטה ונדהמתי ממצבה העגום. ביקשו ממני לעזור לשקם אותה לקראת ציון 60 שנה למקרה. כמובן שנרתמתי למשימה ואף התנדבתי ליצור סרט על המצור יחד עם יפתח שביט, חבר גבעת חיים איחוד שהוא אוצר של חומר אותנטי, ואז הבנתי שאני בעצם לא יודע כלום על האנשים שנהרגו במהלכו. גיליתי המון חומר מרתק בארכיון גבעת חיים מאוחד, ולכן החלטתי לאסוף עדויות על כל הנופלים באמצעות קרובים ובני-משפחה".

עמי המשיך בעבודתו היסודית וראה שליחות בעצם תיעוד המצור ושיקום האנדרטה, ולכן החליט לערוך תחקיר מקיף על הנושא רק לאחר צילום הסרטון. הוא פנה לרשויות ולאנשים הקשורים לתנועה הקיבוצית בבקשה לסייע בשיקום האנדרטה אך נתקל באדישות במקרה הטוב, ובסירובים במקרה הרע.

בנוסף, הוא מנסה להוציא ספר שכתב על המקרה, אולם שום הוצאת ספרים לא נענתה עד היום לבקשתו. יש לציין כי לקראת הטקס לציון 70 שנים למצור, אשר התקיים בתחילת החודש, נעשו עבודות לשיפור פני הגלעד. גם שלט גדול המכוון אל האנדרטה מכביש 581 (בפנייה לעין החורש) הוצב לא מזמן בשוליו, במטרה להעלות את מודעות הציבור ולשמר את זיכרון יום הדמים ההוא.

בימים אלה מנסה עמי למצוא מימון להוצאת הספר ומשקיע זמן ומאמץ רב במטרתו החשובה. בינתיים, הארכיון בגבעת חביבה קלט אליו את כל החומרים שליקט במשך השנים באופן מסודר ושם נמצאות כל העדויות, נגישות לציבור הרחב. עובדה זו מהווה חצי נחמה עבורו, אולם זהו רק שלב אחד בדרך הארוכה לשימורו הראוי של זיכרון אותו יום נורא בנובמבר 1945.

האם גילית פרטים חדשים במהלך מאמציך לתיעוד המצור?
"אכן. מי שנידב לי את רוב המידע אודות המצור היה זוסיה ברקאי, מפקד תע"ש (התעשיה הצבאית ישראל) לשעבר. בזמן המצור הוא היה סגן מפקד המצעד שיצא מעין החורש, לאחר שסיים קורס מ"מים בהגנה. לטענתו, העילה לקיום המצעד מעין החורש היתה שונה לחלוטין, שכן, לדבריו, בגבעת חיים היה בית חרושת לייצור פיקות לכדורי רובה מכספית רועמת (תהליך כימי שנעשה עם אשלגן). אנשי "ההגנה" חששו מכך שהבריטים יגלו את המקום ולכן הזרימו הרבה מאוד אנשים לגבעת חיים כדי להסית את תשומת לבם. כיום לא נותרו ניצולים שהיו בסוד העניינים כדי לאמת את המידע הזה, אולם בארכיון תע"ש ישנו מסמך המוכיח את קיומו של מכון לייצור נשק בגבעת חיים בתקופת המנדט הבריטי. מה שבטוח זה, שייצור הנשק היה בלתי-חוקי, ולכן מפקדי ההגנה שמרו על קיומו של המכון בסודיות מוחלטת, שמא יגלו אותו הבריטים".

המסמך המתאר את קיומו של מכון "המחצבה" מצורף לכתבה. בין היתר, כתוב בו שהמכון לייצור כספית רועמת ניצב כחצי קילומטר מגדר המשק של גבעת חיים, וכי הקומה העליונה בבניין שימשה לתצפית החולשת על כל האזור, שמא אנשים בלתי רצויים יגלו אותו. כמו כן, ישנן עדויות של חלק מעובדי "המחצבה" אשר מספרים על החיים בקיבוץ תחת מעטה הסודיות ועל המאמצים שנקטו כדי להישמר מפניהם של החיילים הבריטים במהלך המצור. איש הקשר של תע"ש עם הקיבוץ היה חבר הקיבוץ לשעבר, אגון גרטנר ז"ל.

כך השאיר אותי עמי עם פרט מעניין מאוד על המאורע ההיסטורי, שהיווה תפנית ביחסים בין אנשי הישוב היהודי בארץ ישראל לבין הריבון הבריטי טרום הקמת מדינת ישראל, ונחשב לחלק בלתי נפרד מההיסטוריה של גבעת חיים. לסיום, הוא ציין שעל כל אחד מקברי הנופלים כתוב "נפל בהגנה חופשית על ארץ ישראל". עצם הכתובת הזו מוקירה בהם כשותפים לבניין הארץ והקמתה של מדינה ישראל, אשר הוכרזה כשנתיים וחצי לאחר מותם.

מידע נוסף:

מרים ארזי

ילדים במצור