לקראת תערוכתה של חגית בגלריה, נפגשה חנוש לשיחה איתה ושמעה על פרויקט הגמר שלה.

הבחירה שלי בנושא התערוכה, שהיא בעצם פרויקט הגמר של לימודיי במוסררה, נעשתה אחרי חוויה שעברתי בדרום. בביקור בחאן בארותיים, ראיתי הרבה מבקשי מקלט הולכים בדרכי העפר שבאזור, הסתבר לי שמתקן חולות ממוקם לא רחוק מהחאן, וזה חלק משגרת יומם. התמונה הזו של הליכתם האינסופית בדרכי המדבר לא עזבה אותי גם בימים שאחרי השהות שלי בדרום. הבנתי שאני חייבת לדעת יותר מה קורה שם. התחלתי לחקור ולהתעמק בגורלם של מבקשי המקלט, מאין באו, למה הם מבקשים מקלט בארץ, למה הם בורחים מארצות המוצא שלהם. רציתי גם לדעת מהו הסטטוס שלהם בארץ, ולמה הקימו את המתקן, ומי כלוא שם. אפשר בפירוש להשתמש במונח "כלוא" על אף שהם אינם כלואים במובן הרגיל של המילה.
משגוברת בי הסקרנות אני מחליטה לנסוע לשם. וכך, במשך כמה סופי שבוע אני ועידו בן זוגי, אורזים את מטלטלינו ויורדים דרומה, לראות מקרוב את אורח החיים של מבקשי המקלט, הצורך להבין את מה שעובר על אותם אנשים פליטים בוער בתוכי, ואני רוצה לא רק ללמוד ולדעת, חשוב לי גם להכיר אותם מקרוב. עדיין מבלי להבין שהנושא הזה הוא זה שיהפוך להיות פרויקט הגמר שלי.
מתקן חולות, אליו אני נוסעת במשך תקופה ארוכה – הוא מתקן פתוח, שזה אומר שהאנשים הכלואים בו יכולים לצאת משם באופן חופשי, אך הם חייבים לחזור אליו כל ערב עד השעה 10.00, ורשאים לצאת שוב למחרת בשש בבוקר. רשיונות עבודה הם לא מקבלים, כך שבעצם לא נשאר להם הרבה מה לעשות.
ובכל זאת, במהלך ביקוריי, אני רואה שמתקיים עבורם עולם ומלואו מחוץ לחיי המתקן עצמו, שאליו אני כלל לא נכנסת. בתחילה הפגישות מאד מהוססות, לי אין מושג איך זה יהיה, איך להתחיל בכלל. לא ידעתי למה לצפות. המפגשים הראשונים היו לא פשוטים, וכבר בשלב זה אני מצלמת. בדיעבד, אולי זה אפילו קצת עזר שעדשת המצלמה מתווכת בינינו. המפגש הראשון שלי איתם, זה שראיתי אותם בהליכתם האינסופית משום מקום לשום מקום, הופך להיות לעבודת וידיאו הראשונה שלי , בפרוייקט.
לאט לאט נוצר קשר, ואנחנו כבר לא לגמרי זרים זה לזה, הם מחכים לבואי, ויש בינינו אפילו קשר טלפוני מדי פעם. תוך כדי המסעות שלי לשם אני ממשיכה לחקור יותר לעומק איך ישראל מתמודדת עם הסטטוס שלהם, ומה גרם להם לברוח מארצות המוצא שלהם, ולמה דווקא ברחו לישראל. אני לומדת שעל אף שישראל חתומה על האמנה הבינלאומית לפליטים, בפועל היא לא נוהגת על פי ההסכם. היא מעלימה עין ממצבם הבלתי אפשרי, משהה את הנפקת התעודות הפורמליות שנותנות להן אישור להיות פליטים מדיניים, וגורמת להם להיות בסטטוס בלתי אפשרי – שוהה בלתי חוקי, מבלי שיהיו להם רשיונות לעבוד.
הם כולם נמצאים במקום קשה ביותר בחייהם, אין להם מה להפסיד, והם מנסים לתת משמעות מחודשת למצבם הרעוע. הם בונים להם בית מקני סוף שהם מוצאים באזור, נוטעים עץ אקליפטוס שייתן להם קצת צל, ודואגים להשקות אותו יום יום, מנסים ליצור תחושת בית בהוויה הסוריאליסטית שבה הם נתונים. והכל תוך כדי יחסי ערבות הדדית שנוצרים במקום כה מייאש. המקום הזה, של אי-ודאות הוא יוצר תחושת פחד חזקה, מה ילד יום?
וכך, תוך טווית הקשרים עימם מצטבר יותר ויותר חומר מצולם, אותו אני מעבדת לכדי פרוייקט. הפרויקט הוא מאד טעון, אני חיה ומזדהה עם מצבם הבלתי אפשרי. אך עם זאת, אני שומרת שהמבט המתעד יהיה מרוחק, שלא יתערב עם החוויה האישית שלי. העבודה "אשרות שהייה" שבה צילמתי את כל אותם אלפי הניירות עפים ברוח, נותנת את האינטרפרטציה שלי למצבם. הם נטולי כל שייכות והקשר למקום, נידפים ברוח בלופ אינסופי כאותם ניירות שהרוח נושאת לכל עבר.
רציתי להשאיר את הדברים פתוחים, לעורר את הצופים למחשבה, סימני השאלה הם מאד מטרידים, ואני מרחיקה את העדות הפרטית שלי. חשוב לי שהנושא הזה יחלחל אל תוך החברה הישראלית, גם הקיבוצית, שתעלה ההכרה בנו שאין לנו האופציה לא לדעת, לא לעשות.