(מתוך בלוג הארכיון)

טיפוסים ואנשים הם תמיד סם החיים של מקום.
בגבעת חיים אפשר להתרפק עוד ועוד על סיפורי המקום ועל האנשים שחיו בו.
מי לא רוצה לזכור את משה גרינשפן (שהחברים קראו לו משה ד'שוסטר), את מרים פרינץ המטפלת האגדית, את זיגי וטובה קאול, את שושנה ולטש, ברגרל וטושקה, יונה לנדסברג, מרסל, ג'ורג' – שבכלל היה חבר לא על תקן רשמי, שאול לאופר אחר-כך אופיר, שאול שיין הצבעי המיתולוגי, וחיים ידיד הגדול מכולם, פרי המקסים, ואינה, אוי איזו אינה.., ואליעזר הלברשטט החקלאי שהפך לטבח, דימיטרוף שביסס את ענף ההגברה, ומאז אנו זוכרים עד כמה קשה להיות איש הגברה, ועוד יותר קשה להסתדר עם אנשי ההגברה, ואהרון מדיני החקלאי העמלן, ורבקה רבינוביץ-קראוס, ויקסל שכמעט ולא הספקנו להכיר, והיד ממאנת להפסיק להזכיר עוד ועוד חברים וחברות שונים ומשונים.
כולם היו אמיתיים, מיוחדים, כאלו שאין ולא יהיה להם תחליף. אז למה אני בכלל מתחילה להזכיר ובעצם למנות אותם?
קודם כל כדי שהם לא ילכו לי ולנו לאיבוד, שכולם ידעו שפעם התהלכו כאן אנשים מזן מיוחד. וגם כדי לעורר בכם את החשק לספר לעצמכם ולדור הבא את סיפורי המקום. אז הנה, פתחתי דף ראשון במחברת. מי מצטרף?
אנחנו רוצים שתשלחו לנו את הסיפורים שלכם – אנחנו נמיין ונכניס לאתר הקיבוץ – שבו נשמור את הסיפורים של האנשים והסיפורים של המקום.

משה נתיב כבר נענה לבקשה…
אפשר לקרוא את מה שהוא כתב על יונה לנדסברג (מימין) באתר הקיבוץ בארכיון…