כל שנה השואה מתרחקת מאתנו. כל שנה שעוברת, השואה הופכת פחות אישית, יותר היסטורית. כיצד ניתן לשמר את זיכרון השואה? האם יש לשמרו? או אולי לתת למאורע הזה לדעוך אט-אט אל דפי ההיסטוריה, כדרכם של כל המאורעות האחרים.

למי שייך הזיכרון? האם הוא נחלתם של קרבנות השואה ומשפחותיהם בלבד? האם הוא שייך גם לאחרים, אלו שחיו בתקופת השואה אולם לא נרדפו. האם זהו זיכרון ל"אשכנזים בלבד"? מהו סיפורם של בני הדור השני והשלישי, שלא היו בשואה אולם גדלו איתה בבית?
מה מקומה של השואה בחיים שלנו היום ומה לקחיה? עד כמה היא נוכחת? מכתיבה אורחות חיים, אפיקי מחשבה. מעוררת פחדים קמאיים? מה היא מלמדת אותנו על יצר האדם, על מקומם של היהודים בעולם ועל תהליכים של גזענות ושנאת האחר?
כל אלו הן שאלות שהופכות את העיסוק בזיכרון השואה למסובך ביותר, והשנים העוברות לא מקלות עליו. לא לשווא ציין דן שגיא במאמר הקודם את הבעייתיות ביום הזיכרון הזה, את ההרגשה שמשהו תמיד חסר, לא מספיק, לא נוכח בדיוק במידה שהיינו רוצים. זהו מעין ערפל תמידי שמלווה את העיסוק בשואה ובזכרם של קורבנותיה. אלו גם שאלות שאנחנו, מי שלקח על עצמו את נושא זיכרון השואה בקיבוץ מתמודדים איתם. בשנים האחרונות ניסינו להרחיב את המעגלים, לייצר יותר ויותר ממשקים של ציבורים גדולים יותר עם נושא השואה, עם הסיפורים שלה ועם האבחנה ששואה – פנים רבות לה.
הכדור, בדרך הטבע, עובר יותר אל מגרשם של בני הדור השני והשלישי ואל מעגלי זיכרון שלא כוללים רק את ימי המלחמה עצמה, אלא גם את אלו שגדלו בצילה. בהקשר זה ניתן לציין סדנה לבני הדור השני שנערכה בקיבוץ ועוררה הדים חיוביים מאוד וגם מקום יותר משמעותי לבני הדור השני בטקסים ובמעמדים ליום השואה.
הרחבה נוספת היא הניסיון שלנו לחבר גילאים מגוונים, ולא עיסוק רק ל"מבוגרים בלבד". בהקשר הזה יש לראות את הפעילויות שערכנו בשנים האחרונות למשפחות, ילדים ובני כל הגילאים בבית טרזין, בשבת שלפני יום השואה. חיבור בני שכבת בר המצווה לטקס ועבודה עם בני י"ב לפני ואחרי המסע לפולין.
עוד שאלה כבדת משקל היא הכללת יותר משפחות במעגל הזיכרון, כולל אלו שהצטרפו לקהילה לאחרונה או שחיים פה כבר הרבה שנים ולא הרגישו שניתן מקום לשימור זכרם של קרוביהם שלא היו חברי הקיבוץ ובני הדורות המייסדים. בהקשר הזה עולות שאלות של הרחבת האנדרטה וחקיקת שמות נוספים, ואיסוף שמות וזיכרונות למאגר מידע כולל שיהיה וירטואלי וחלק מארכיון הקיבוץ. זאת גם הזדמנות לפנות לכל מי שמרגיש שהוא רוצה להפנות מידע ולהכליל את קרוביו ומשפחתו להעביר את המידע לאחד מאתנו (שלומית בן יון, אמיל זיידמן, שירי הדר, ענת סלייבי).

המפתח לשימור זיכרון השואה הוא ביכולת שלנו להסתכל עליה ממקומות שונים. המעמד המיוחד שהשואה זוכה לו אצלנו, מקשה לחרוג מהמתכונת הרגילה, הכוללת טקסטים מסוימים, התייחסות לנראטיב אחד ולמקומות מסוימים. חריגה ממנו היא בבחינת "חילול הקודש" או פגיעה בזיכרון. אבל לדעתי, דווקא חריגה מהפורמט האחיד היא הערובה הטובה ביותר להמשך זיכרון השואה, כל עוד היא נעשית ברגישות ובטעם.
בהקשר הזה אני מביא כאן קטע כתיבה של שוהם סמית, בת הקיבוץ, שנכתב במהלך המסע של בני הי"ב לפולין, ואני מביא אותו ככתבו. תודה לשוהם שהעבירה לנו את הקטעים (כולל הקראת קטע נוסף בטקס באנדרטה בבית העלמין).
"צריך שמפו שמוציא מהראש מחשבות, סבון שמוריד גם כאב וקצף שמפסיק את השירים שמזכירים בית. צריך שמנים בניחוח החופש, סבון לפנים למניעת זיכרונות וקרם עם חומר מ
עכב. ברזים שישתלטו על הדמעות ומרכך לתחושת ההחמצה, שטיח נוח."