לקיבוץ ובמיוחד לצעירים שלום,

עבור מי שלא מכיר אספר קצת על עצמי. אני הבן של טובה ונבט בן חיים, בן 29 ומתגורר היום באבן יהודה. את השירות הצבאי עשיתי כחובש קרבי באחת מיחידות חיל האוויר. לאחר השיחרור מהצבא וטיול של שנה בחו"ל , הגעתי לעבודה בחברת סקידיל המשווקת חבילות סקי לקהל הישראלי. במסגרת עבודתי גרתי במשך חצי שנה בהרי האלפים ולאחר מכן שהיתי בכל שנה מספר שבועות באזור. גם במהלך תקופה זו מצאתי עצמי בשני אירועים שונים מסייע (כאזרח) בחילוץ ופינוי של נפגעים כתוצאה מסופות שלגים ותאונות סקי.

בעקבות פנייתה של היידי אליי והאירועים הטראגיים בפרו ונפאל החלטתי לכתוב על נושא הטיולים בחו"ל בפן האישי שלי:

יצא לי לשוחח בנושאים הללו לא מעט עם חבריי מהבית ובמיוחד עם חבריי מהצבא. איני מכיר אדם אחד שמסוגל להישאר אדיש מקריאת הסיפורים והעדויות משני האירועים האחרונים ובמיוחד מן הטרגדיה בטרק האנאפורנה שבנפאל. הלב נצבט,  אנשים צעירים שנהרגו, ישראלים מלח הארץ שכל חייהם לפניהם. השאלה שהעסיקה אותי רבות מאז אותו מקרה היא – האם מי שהיו שם יכלו לפעול אחרת ואולי לשנות במשהו את גורלם ?

הערכות מדברות על כ- 2000 ישראלים שנזקקים לחילוץ כלשהו בחו"ל מידי שנה… תחשבו איזה מספר , 2000 איש מידי שנה שמגיעים למצב שהם אינם יכולים לעזור לעצמם או לפחות אינם יכולים להסתדר עוד לבדם.  חשוב לי רק לומר, איני מותח ביקורת על אף אחד. טרגדיות מתרחשות כל הזמן ובכל מקום. אין לנו יכולת לצפות אותן, אולם אם נהיה זהירים ומודעים לסכנות נוכל להקטין את הסיכוי שנמצא את עצמנו במצב שכזה.

אורון בניו-זילנד

שלושת המקרים האחרונים החזירו אותי מעט אחורה. בחודש יולי 2008, בדיוק שחזרתי מה"טיול הגדול" שלי באוסטרליה וניו-זילנד התבשרתי בעצב גדול שחבר מהיחידה, רס"ן אבנר ברדוגו ז"ל נהרג בעת שייט ראפטינג בלאוס. אבנר, המבוגר ממני בשנתיים, היה קצין מצטיין ביחידה , מ"פ מעולה ובעיקר בחור עם לב זהב. מעבר לכל אלו הוא גם היה מחלץ מקצוען בעל נסיון רב. כשאבנר נהרג הבנתי שאם זה קרה לו, זה יכול לקרות לכל אחד.

לאחרונה שאלו אותי הרבה מה ניתן היה לעשות באסון סופת השלגים באנפורנה. מתיאור הסיפורים של ברי המזל ששרדו מתקבל הרושם שלא צפו את הסערה המתקרבת ומי שהיה במעלה ההר מצא את עצמו לכוד וחסר אונים, מבלי יכולת לראות את הדרך, וללא ציוד מתאים. קשה מאוד להיות מוכן לסיטואציה כזו קיצונית.

מה כן אפשר לעשות? ברור שהפתרון הוא לא להישאר בבית ולא לצאת בכלל. אפשר להיות מודע לסכנות, ללמוד ולהתכונן לקראת הטיול שאליו אנו יוצאים. זו לא בושה ולא פחדנות. הטבע חזק מאיתנו, אם אנחנו יוצאים לטייל בהרים (לדוגמא) כדאי שנהיה מודעים לסכנות הטבעיות שנשקפות לנו: קשיי נשימה בגובה, היפוטרמיה, שיכרון גבהים, בעלי חיים ארסיים וכ'ו. ידע שכזה יכול לפעמים להוות את ההבדל בין חיים למוות.

בהזדמנות זו רציתי להמליץ על עמותת "מטיילים בטוח" שהוקמה לזכרו של רס"ן אבנר ברדוגו. את העמותה הקימו חבריו לצוות של אבנר ז"ל והיא מדריכה מטיילים לקראת הטיול בחו"ל . חברי העמותה פעולים בהתנדבות מלאה ואין בה כל מטרות רווח. במסגרת פעילותה מקיימת העמותה בערך אחת לחודש הרצאה ובה מכינים צעירים וצעירות (וגם הורים) לקראת היציאה לטיול. בהרצאות מקבלים המטיילים מידע, עצות וטיפים חיוניים על כללי זהירות והפעלת שיקול דעת בעת הטיול. אני ממליץ משום שזהו בדיוק המקום לקבל מידע, מאנשי מקצוע שהיו שם , כמחלצים לשעבר בצבא וכמטיילים בעבר ובהווה.

תמשיכו לטייל בארץ ובעולם, יש המון מה לראות…

רק תזכרו שיש מי שמצפה שתחזרו בריאים ושלמים.