דברי אלו נכתבו טרם התקבלו תוצאות הקלפי בה הוחלט על מעמדי העתידי בקיבוץ אלא בעקבות הגיגי מחשבות וספקות חברים באשר להחלטתי להגיש מועמדות לחברות.

חברות: חִיבְרוּת – תהליך הטמעה תרבותי של פרט בסביבתו.

חֲבֵרוּת – ידידות, שותפות, השתייכות מובנית למסגרת כלשהי,

תושב: תושב הוא אדם המתגורר במקום מסויים: במדינה, ברשות מקומית, בשכונה וכדומה. תושבות היא מאפיין פחות פורמלי הנקבע לא רק לפי רישום אלא בעיקר לפי המציאות בשטח – המקום שבו האדם מתגורר.

לאחר שקראנו את משמעות ההגדרות – חברות, תושב, נהרהר ונשאל את עצמנו באיזה מעמד היינו רוצים לראות את בנינו ובנותינו המבקשים לחיות בקיבוץ בשכונת הבנים או כיורשים.

מדוע מחליטה בת קיבוץ לחזור לגור ולחיות בבית הוריה, במקום הולדתה ובגרותה, ולהתקבל לחברות בחברה הקיבוצית?

הורי, שלמה וצפורה ברגר היו ממייסדי הקיבוץ. את חייהם המשותפים התחילו בגבעת חיים שם נולד אחי-יוסי. עם הפילוג עברו השלושה לגבעת חיים איחוד וכאן נולדתי, גדלתי ובגרתי. הורי חינכו אותנו לראות רחב, ללמוד ולהתנסות בחיים אחרים, חיים מחוץ ל"קופסא".

נישואי הובילוני למחוזות חיים מחוץ לקיבוץ. מאז ומתמיד

כאשר נשאלתי: "מאיפה את?" תשובתי הייתה "אני מגבעת חיים איחוד, גרה כעת ב…"

אמי, כל חייה ביקשה שאחזור לחיות בקיבוץ, יום לפני מותה פָּרְשָֹה את בקשתה – צוואתה לפני אחי (שלא בפני) שאחזור הביתה – אחזור לגור ולחיות בקיבוץ בביתם, ואכן חזרתי אל בית הורי. היה לי הכבוד לחיות בו עם אבי ולסעוד אותו עד יומו האחרון, וכעת אני כאן בבית הורי, זיכרון וגעגועים תמיד נשארים, וקיימת תחושת חיבוק דמיונית. קשר שלא נותק עם ההורים, וזו תחושת רוח עילאית.

כעת, מדוע בחרתי להגיש את מועמדותי לחברות? –  פשוט – בחרתי לגור ולחיות כאן.

מעמד חברות אומר שייכות לחברה ולמקום, אהיה בעלת זכויות שוות בעשייה הקיבוצית, יישובית וחברתית, אהיה קיימת, לא רק נִרְאֵית.

החלָטֲתִי להיות חברה בחברה בה בֶּיְיתִי הינה מהרצון להיות שייכת וקיימת לא רק נראית. וההחלטה באשר היא, תתקבל כמו שהיא, ואת ביתי קבעתי כאן. בית הורי אהובי, ז"ל.

בינתיים התקבלו תוצאות הקלפי, חברותי התקבלה ומעתה חברה מהמניין אני בקהילה.

תודה לכל מי שהאמין בי, שתהייה שנה טובה, שנת בריאות, שנת שקט, שלווה ואחווה בארצנו ובביתנו.

שלמה ברגר