המשפט הבא יפתיע רבים.

עם ההכרזה הרשמית על מותו בקרב של סגן הדר גולדין ז"ל, נשמעת אנחת רווחה גדולה: היא מגיעה לא פחות ולא יותר מאשר מחמאס עצמו.

הקביעה הזו נשמעת כמעט הזויה. חמאס ראה ורואה בשבוי ישראלי נכס אסטרטגי שיאפשר לחמאס להשיג הישגים רבים ובראשם שחרור אסירים פלסטיניים הכלואים בישראל. במהלך הסבב הנוכחי סופג חמאס מהלומה עצומה. כל ניסיונותיו ליצור הישג צבאי משמעותי ו"תמונת נצחון" לא הצליחו. נכסיו האסטרטגיים הצבאיים – מערך הרקטות, מערכת המנהרות וכוחות העלית שלו נפגעו בצורה קשה ביותר. יש לו מאות רבות מאוד של הרוגים ופצועים. שכונות שלמות בעזה שהיו מעוזים מרכזיים של חמאס הפכו לאבק. הזעם ברחוב הערבי ובכלל זה בתוך עזה על האסון שהמיט חמאס על עזה גובר והולך. תקוותו של חמאס כי ההרס והחורבן שנגרמו לעזה יצית את העולם הערבי ואת הגדה המערבית התבדתה עד כה. חמאס מנודה ומבודד בעולם הערבי. כל העובדות הללו גורמות לתסכול עצום בשורות חמאס.

לאור כל זאת, אפשר היה לצפות שחמאס ימהר להציג את "קלף הנצחון" שלו בדמותו של קצין ישראלי השבוי בידיו. עובדה היא שבאירוע אחר שהתרחש בשלב מוקדם יותר של מבצע "צוק איתן", מיהר חמאס לפרסם בגלוי ורשמית פרטי זהות של חייל ישראלי תוך רימוז לכך שהחייל בידיו. הצהרה זו עוררה גילויי שמחה ברחובות עזה אבל היא לא האריכה זמן רב:לאחר חקירה מעמיקה ומהירה הודיעה ישראל רשמית כי מדובר בחייל צה"ל אורון שאול ז"ל שנפל בקרב ומקום קבורתו לא נודע.                                                       

השאלה היא אם כך, מדוע הוקל לחמאס לנוכח העובדה שלא יוכל לעשות שימוש באירוע החטיפה של סגן הדר גולדין ז"ל?

כדי לענות על שאלה זו יש לבחון בתחילה את הנסיבות הייחודיות של האירוע. כמה מאפיינים לא שגרתיים בהתנהלות של חמאס כבר בשעות הראשונות לאחר האירוע עוררו את סקרנותי:

ראשית, חמאס לא הצהיר רשמית כי הוא מחזיק בקצין הישראלי. בענין זה היתה אפיזודה מעניינת שחשוב לציין: בשעות הראשונות לאחר האירוע הצהיר סגן מנהיג ארגון חמאס מוסא אבו מרזוק המתגורר במצרים כי חמאס אכן מחזיק בשבוי ישראלי. זמן מה לאחר מכן חזר בו אבו מרזוק מהצהרתו. בהמשך אסביר מדוע אפיזודה זו משמעותי בעיניי.

שנית, חמאס שמר על עמימות. הוא לא נטל רשמית אחריות לאירוע, וההצהרות רשמיות שלו בענין זה נעו בין "אין לנו מושג מה עלה בגורל הקצין" לבין "יתכן והקצין נהרג יחד עם חוטפיו".

שלישית, בהתבטאויות רשמיות של דוברי חמאס בערבית ובאנגלית ניכר נסיון ברור של דוברי חמאס – כולל מנהיגו ח'אלד משעל – לתרץ ולהצדיק את החטיפה. מדוע נקטו דוברי חמאס בקו זה? הסיבה לכך היא התגובה החריפה של המערכת הבינלאומית. החטיפה היתה הפרה בוטה של הפסקת אש שעליה הסכים חמאס רשמית ובערבות של קטאר,ארה"ב ומזכ"ל האו"ם. חמאס ביצע טעות טקטית קשה שנבעה מחוסר הבנה של קוד מרכזי בחשיבה המערבית והוא כיבוד הסכמים. דובר הבית הלבן כינה זאת "הפרה ברברית" של הסכם הפסקת האש, ונשיא ארה"ב תבע אישית ובפומבי מחמאס לשחרר מיד וללא תנאים את הקצין החטוף וקרא לגורמים שיש עליהם השפעה על חמאס (הכוונה לתורכיה וקטאר) להפעיל לחץ על חמאס לשחרר את הקצין.

מדוע חמאס הוטרד מתגובתו החריפה של נשיא ארה"ב עד כדי כך שדוברי חמאס ניסו לתרץ את החטיפה?יש לכך שתי סיבות מרכזיות: סיבה אחת היא שחמאס – המודע מאוד לתחום ההסברתי – מנסה ליצור לעצמו תדמית של ארגון לגיטימי, וההצטיירות שלו כארגון "המפר בברבריות" הסכמים פוגעת בנסיונו לזכות בלגיטימציה בינ"ל. הסיבה השניה נעוצה במה שקרה מאחורי הקלעים בין ארה"ב לבין קטאר. צריך לזכור כי קטאר, הפטרונית המרכזית של חמאס בשנים האחרונות, ערבה להסכם הפסקת האש שאושרר רשמית על ידי ארה"ב ומזכ"ל האו"ם. הפרת ההסכם היתה עלבון אישי לנשיא ארה"ב וגרמה מבוכה עצומה לקטאר: עם כל הכבוד לכסף הקטארי ולערוץ אלג'זירה, הצבא והנשק האמריקאי הוא זה שערב לקיומה קטר. אפשר לדמיין את הצרחות של קציני המודיעין הקטארי על ח'אלד משעל בעקבות הפרת הסכם הפסקת האש.

אגב משעל וקטאר, נראה שלקטארים יש מחשבות שניות לגבי האירוח של משעל בקטאר. בהקשר זה הנה סיפור מעניין שמגיע ממקור ירדני בכיר ביותר שאני מעריך כמהימן:

לפני זמן מה פנו הקטארים בהצעה לירדן לארח את משעל בתחומה באורח קבע.

 "מדוע שנעשה זאת?" שאלו הירדנים בנימוס.

הקטארים השיבו ש "ירדן היא בסיס טוב למשעל להמשך הג'האד נגד ישראל".

 "זו אכן מטרה מכובדת ואנו תומכים בה. ולכן, כשלב ראשון, אנחנו מציעים שיתכבד משעל ויעבור לעזה" אמרו הירדנים.

הצרחות הקטאריות על משעל עברו במעלה (לא במורד) סולם הפיקוד של חמאס הישר אל מחמד דף, האיש החזק בחמאס. לדף, לפי דיווחים, נגרמו בעיות שמיעה חמורות כתוצאה לנסיונות החיסול שלו. זה יכול אולי להסביר את העובדה שהוא חירש לצעקות הכאב של אחיו הפלסטינים בעזה. אבל דף בהחלט שומע את הצרחות של קטאר. המסר הקטארי הגיע גם לאזניו של מוסא אבו מרזוק, סגנו של משעל היושב בקהיר. בשלב הזה, כמה שעות לאחר האירוע, מתחיל חמאס להבין שנוצרת לו בעיה.זה כנראה מסביר את התפנית ההצהרתית שביצע מוסא אבו מרזוק שצינתי בתחילת המאמר.

עתה, משהנסיבות הייחודיות לאירוע הוסברו, אפשר לענות על השאלה: מדוע הוקל לחמאס לנוכח העובדה שלא יוכל לעשות שימוש באירוע החטיפה של סגן גולדין ז"ל? ההסבר הוא שהאירוע עלול היה בראיית חמאס להפוך מנכס אסטרטגי לנטל על חמאס.  

מדוע?

ראשית, ישראל הבהירה כי הקצין הינו שבוי מלחמה. המשמעות לכך היא שחלות על הקצין הוראות הדין בינלאומי לענין שבויי מלחמה – כמו למשל ביקור של נציג הצלב האדום או מתן פרטים מדוייקים על מצבו של הקצין ללא תנאי ובלא שום תמורה. עבור חמאס סיטואציה כזו היתה מציבה אותו במצב לא נוח. מדוע? בפרשת שליט נהג חמאס במדיניות של תג מחיר לכל פריט מידע : בענין הזה יש לחמאס מורה מוסמך – חזבאללה. אם היה חמאס מקיים מדיניות דומה גם במקרה של סגן גולדין, תקובע תדמיתו של חמאס כארגון טרור ציני שאינו מכבד הסכמים ודינים בינ"ל, ובכך היה נגרם לחמאס נזק תדמיתי מוסף לנזק שנגרם לו בשל הנסיבות של אירוע השבי. מצד שני, אם יציית חמאס להוראות האמנות הבינ"ל, חמאס מפחית את יכולת הסחיטה שלו.

שנית, ישראל הצהירה כי תסרב לדבר על הפסקת אש ובודאי תסרב לדון בהסדר או הקלות לעזה כל עוד הקצין אינו מוחזר. לישראל יש תמיכה אמריקאית בענין זה. נשיא ארה"ב תבע בפומבי מחמאס להשיב מיידית ובלא תנאים את הקצין, וגם אמר כי ניתן להבין את ישראל אם תסרב להגיע שוב להסכם הפקת אש עם חמאס על רקע העובדה שחמאס הפר את כל ההסכמים הקודמים. המשמעות מבחינת חמאס היא בעייתית מאוד משום שכל עוד נמשך המבצע הישראלי, ואין הפסקת אש או הסדר רשמי בין ישראל לבין חמאס, יכולה ישראל להמשיך להפעיל לחץ צבאי ואזרחי על חמאס שיגביר את מצוקתו הקשה והגוברת של הארגון.  .

שלישית, נשיא ארה"ב הבהיר בפומבי כי הוא מצפה מגורמים שיש להם השפעה על חמאס ללחוץ עליו במטרה להביא לשחרור המיידי של הקצין. הכוונה כמובן לתורכיה (התורכים הזרימו עשרות מילוני יורו לגדודי עז א דין אלקסאם ולפי דווחים החמ"ל של חמאס שהכין את חטיפת ורצח שלושת הנערים ביוני 2014 פעל מתורכיה. מקור ערבי שאני מעריך כמהימן בד"כ דווח כי ישנה גם הערכה שרוצחי הנערים נמצאים בתורכיה ) וקטאר – הפטרוניות המרכזיות של חמאס בשנים האחרונות. המסר של נשיא ארה"ב לשתי מדינות אלה היה בעצם המסר הבא: שחרור הקצין השבוי הוא כרטיס הכניסה שלכן לתהליך התווך ואולי גם למעורבות בהסדרים עתידיים בענין עזה – שתורכיה וקטאר מאוד מעוניינות להיות חלק ממנו.

בפוליטיקה – כמו בטבע – יש שרשרת מזון: בשרשרת של קטאר – תורכיה- חמאס, חמאס נמצא בתחתית. תחת לחץ תורכי ובעיקר קטארי להביא לסיום מהיר של הפרשה, היה מצטמצם מאוד מרחב המיקוח, הסחטנות והזמן של חמאס. הוא לא יכול היה להציג תביעות מופרזות שידחו על ידי ישראל. חמאס היה חייב לסיים את הפרשה בהקדם בהחזרת הקצין לישראל בתנאים הרבה פחות טובים מאלה שהשיג בעיסקת שחרור שליט.

ופה- כמאמר הפתגם – קבור הכלב: צריך לזכור כי אחד מהנושאים המרכזיים ביותר בתעמולה של חמאס – לפני המבצע ובודאי במהלכו – הינו נושא שחרור האסירים הפלסטינים הכלואים בישראל. חמאס מיצב את עצמו בחוד החנית של המאמץ לשחרור אסירים פלסטינים באמצעות חטיפה של חיילים ואזרחים ישראלים. זהו אחד הקלפים המרכזיים שבאמצעותם מנסה חמאס לזכות בתמיכת הרחוב הפלסטיני בפרט והערבי בכלל. באופן אירוני, ההישג הגדול ביותר של חמאס בענין זה – עיסקת שחרור גלעד שליט- היה גם באותה העת מקור ללחץ גדל והולך על הארגון. צריך לזכור כי בבתי הכלא בישראל עדיין כלואים אלפי פלסטינים, שמשפחותיהם התאכזבו מכך שלא שוחררו בעיסקת שליט, והם מפעילים לחץ גובר על חמאס להביא לשחרורם. (על כך ראו לדוגמא את את מאמרי באנגלית Israel-Hamas Prisoners Swap Deal – Arab Perspectives). ויש לחמאס בעיה נוספת בהיבט זה: בידי ישראל יש נכון להיום למעלה מ 280 לוחמים של חמאס- בהם מפקדים מכוחות העלית שלו – שנשבו בלחימה. צריך לזכור גם עוד עובדה חשובה: חמאס כרך הן את פתיחת הסבב הנוכחי והן את סיומו בשחרור כל הפלסטינים ששוחררו בעיסקת שליט ונעצרו בשנית על ידי ישראל לאחר חטיפתם ורציחתם של שלושת הנערים הישראלים.

אם הדר גולדין היה בשבי חמאס, בנסיבות שתיארתי היתה נוצרת לחמאס בעיה חמורה ביותר: בתוך מרחב התמרון הצר ולוח הזמנים הקצר שהיה נכפה עליו על ידי קטאר, היה על חמאס להכריע אם לדרוש את שחרורם של 280 הלוחמים שלו מעזה, או את שחרורם של פעיליו מהגדה שנעצרו בשנית, או בכלל לדרוש את שחרורם של פלסטינים אחרים הכלואים בישראל. בכל  החלטה שהיה מקבל, היה חמאס מוצא את עצנו בבעיה קשה.

בנסיבות שהסברתי לעיל, לפרשת הדר גולדין ז"ל היה פוטנציאל בעייתי מאוד מבחינת חמאס. אילו היה מחזיק בסגן הדר גולדין ז"ל, חמאס עלול היה לגלות שלא מדובר בנכס אסטרטגי אלא בנטל אסטרטגי, משום לא היה ביכולתו למקסם את קלף המיקוח שבידו כפי שעשה בפרשת גלעד שליט.

חמאס היה מתקשה להציג את התמורה שהיה מקבל עבור החזרתו של סגן גולדין ז"ל כהישג המקזז את ההרג, הסבל והחורבן שגרם לתושבי עזה, כהישג המקזז את המהלומה העצומה שספג חמאס עצמו, כהישג המקזז את הביקורת והכעס הרס בעולם הערבי עליו ועל דרכו, וכהישג המקזז את התפנית השלילית ביחסה של הדיפלומטיה האירופית כלפי חמאס.

בעזה מצטבר והולך זעם עצום של התושבים על חמאס. למרבה הפרדוכס, התמורה שהיה מקבל חמאס עבור החזרתו של הדר גולדן היתה גורמת רק להעמקת הזעם בקרב תושבי עזה ומאיצה תהליך שיכול להוביל להתקוממות גלויה נגד שלטון חמאס בעזה. מכאן, אפשר להבין את הסיבה לאנחת הרווחה של חמאס בפרשה זו.