לקראת ערב יום הזיכרון יצאה חוברת המוקדשת לנופלים במערכות ישראל שאינם בני המקום- אב ואחים של חברי הקיבוץ. אספתי את החוברת בטיול הבוקר ליד המזכירות וכבר בדרך התרשמתי מהגרפיקה ובחזרתי הביתה התיישבתי (שישי בבוקר – קפה במרפסת ללא ילדים…) ושקעתי בקריאה. מיד לאחר שסיימתי את הקריאה כתבתי בפייסבוק של הקבוץ – "קראתי בלגימה אחת את חוברת הזיכרון החדשה שיצאה היום, שהיא מרתקת וערוכה בצורה נפלאה. רוצה להודות לכל מי שלקח חלק בהוצאתה, ולחברים שחשפו את סיפוריהם האישיים על בני משפחתם שנפלו."

אז עכשיו התיישבתי עם סמדר זעירא לשיחה כדי לשמוע ממנה קצת על מאחורי הקלעים ועל המחשבות שלה בעקבות הפקת החוברת. ואם עוד לא קראתם, ממליצה לכם בחום לקרוא, החוברת נמצאת גם באתר.

מתי ואיך עלה לראשונה הרעיון לחוברת?
כבת הקיבוץ "גדלתי" על השכול המקומי שהוא עמוק וכבד. כבר שלושים ואחת שנה, מאז נפילתו של דדי, אח של מוטי, אני מנותקת מאירועי יום הזיכרון בקיבוץ, חצויה בין כאן לשם. ומצאתי את עצמי סקרנית לדעת מה הסיפור של בני משפחה שכולים אחרים, שאינם בני קיבוץ. מה נהוג אצלם בימי זיכרון, מה מעסיק אותם.
לפני כשבע שנים הייתי עם מוטי ביום עיון באוניברסיטת חיפה שהוקדש לאחים שכולים, לאור התחושה שבדרך כלל מוקד ההתייחסות הוא ההורים. בעקבות אותו יום עלתה בי המחשבה שנכון יהיה לתת מקום לבני משפחה שכולים שנקלטו בקיבוץ וחיים בו וקרוביהם אינם חלק מהקהילה. אני יודעת שמחשבות בנושא העסיקו במהלך השנים גם את צוות יום הזיכרון ואנשים נוספים.

איך הוחלט על המשימה ומה היו המטרות בהפקת חוברת שכזו?
הוזמנתי לדיון עם צוות, בראשותה של נירה פארן, שידע שאני "בעניין" ובמהלך הפגישה החלטתי לקחת את זה על עצמי. המטרה הנקודתית הייתה להוציא לאור את סיפוריהם של בני המשפחות ולהכיר את הנופלים.
המטרה הרחבה יותר הייתה קשורה בהדים שעלו כתוצאה מהערב שהוקדש לספר "צרור חיים" שנגעו בדרכי השיתוף והתקשורת שלנו עם התרחבות הקהילה. ההכרה בצורך בהכרות הדדית כחלק מההבנה בחשיבות שה "דיבור הקהילתי" יתקיים במישורים מגוונים: תרבותיים, היסטוריים, חברתיים, וגם אישיים יותר. זה מתחבר לפעולות נוספות שנעשות בתחום ההכרות עם משפחות הנקלטים, העלאת סרטים מן העבר באתר הקיבוץ ועוד…

איך התרחש התהליך?
ראשית, הוחלט על ידי הצוות לעסוק בבני משפחה מדרגה ראשונה, תוך כבוד לסיפורים נוספים, אך מתוך ידיעה שזה המעגל בו רוצים לעסוק. לאחר מכן היה צורך לברר באלו אנשים מדובר מתוך הקהילה. הבירור נעשה, כזכור, על ידי פרסום ועל ידי תחקיר של אנשי הצוות.
אדם הישראלי, ערה דניאל ואני נפגשנו עם האנשים, ראיינו אותם, וליווינו אותם בבחירת החומר. למעשה כל אחד מהמרואיינים בחר את דרכו ואת מה שמתאים לו.

מה קרה לך בתהליך העבודה?
גיליתי את עוצמת ה"חורים השחורים". את חוסר הידיעה, גם שלי עצמי וגם של האחרים, מעבר לכותרת "זו אחות שכולה, זה אח שכול". נחשפתי לצורך האנושי לשתף ולספר את הסיפור האישי. מצאתי קווים דומים ושונים בשאלות המעסיקות אחים שכולים ובני משפחותיהם. תהליכי עיבוד האבל, ההתמודדות עם נושא הזיכרון וההנצחה, היחס אל המוות ואל העבר, האם יש לנו נטייה מוגזמת לקדש את המתים, איך אנחנו מנהלים את חיינו ואת משפחתנו העכשווית לאור כל אלו, ועוד…
איך את מרגישה עם התוצר שהתקבל? מה הפידבקים שהתקבלו מהמרואיינים ומחברים בקיבוץ לאחר יציאת החוברת?
אני שלמה עם החוברת אך אין הנחתום מעיד על עיסתו… וחשוב לי מאוד לציין את תרומתה של היידי בתהליך ההפקה, ואת הערותיה של ערה בנושא העיצוב הגראפי, שנעשה על ידי עידן מרום מגח"מ. זו הייתה עבודת צוות. אני מרוגשת מתגובותיהם של המרואיינים ומעריכה את בחירתם לשתף פעולה במשימה מורכבת מבחינה רגשית. אני מקווה שההדים החיוביים מהווים עבורם מקור של תמיכה. התגובות שהגיעו אלי מחברים שונים מאוד מפרגנות ויש התייחסות רבה לעניין ההתוודעות לסיפורים בלתי מוכרים.

אילו תהליכים היית מקווה שיקרו בעקבות יציאת החוברת?
החוברת העלתה, לתחושתי, פן נוסף בנושא השייכות לקהילה. זה לא פשוט להיקלט ולהשתייך לקהילה כמו גבעת חיים, על אחת כמה וכמה בתקופתנו המופרטת והעמוסה כשהפרט במרכז. גם מי שחי כאן שנים רבות נחשף לסוגיות הקשורות בהיררכיה המקומית: האם אני שייך לאצולה הייקית, לקבוצת מקימי המאוחד, למשפחת המייסדים, ליוצאי טרזין, נשוי לבן או בת קיבוץ. איך אני אמור למצוא את מקומי, מה לי ולחיי קהילה, ועוד ועוד…
נראה שבשל הזמן להשמיע בתוך המעגל הקהילתי קולות חדשים ומגוונים ולהרחיב את קווי המתאר ההיסטוריים, המסורתיים. כל זאת כמובן על בסיס העבר, תוך מתן כבוד למורשת המקומית.